עלינו להכיר תודה ליועץ המשפטי לממשלה ששם קץ לסירוב התמוה של צה"ל לקבור בקבורה צבאית את החייל יאיר ששון ז"ל שנהרג בתאונת דרכים, בעת שהיה נפקד משירות צבאי. היועץ המשפטי עשה זאת על בסיס הוראות חוק בתי קברות צבאיים, הקובע כי
"חייל שנפטר יובא לקבורה בבית קברות צבאי, אשר בו בחר קרובו של הנפטר, אלא אם כן בחר קרובו להביאו לקבורה בבית קברות אזרחי". חייל הוא מי שנמצא בשירות צבאי ואף נפקד נמצא במסגרת שירות צבאי, הגם שהוא נעדר ממנו שלא כדין ודינו לעיתים קרובות מחבוש.
ניסיון הצבא להכניס לחוק מגבלה שאינה מצויה בו הוא לא רק הפרת הוראות החוק, אלא הוא אבסורדי מיסודו. האם נאסור על קבורת חייל מצטיין שנפקד מהשירות על-רקע משבר נפשי קשה עקב השירות? האם לא נקבור בקבורה צבאית חייל שנפקד עקב התעמרות מפקדו? האם ניתן בכלל לברר נסיבות עריקת חייל וכלל הנסיבות הנוגעות לשירותו, וכל זאת בתוך יום או יומיים עד לקבורתו? האם לא נרחיב מחר את האיסור על מי שלא ערק אבל התנהג התנהגות שאינה הולמת חייל במדים? כיצד נערוך את הבירור בהיעדר העד הראשי ובפרק הזמן הקצר בו יש לקבל את ההחלטה?
בטרם הבנתי את הטיעון המשפטי, כבר נראתה לי עמדתה של המערכת אטומה להחריד ומשוללת תבונה. חיילים לא מעטים מתקשים בהתמודדות עם המסגרת הצבאית, ובצדק נדרש מהצבא שיתמודד ויכיל גם חיילים בעייתיים מבלי לפגוע במשמעת ההכרחית. בוודאי לא ניתן להגיע לתוצאה זו על-ידי יחס של נידוי והוקעה המושגת כאשר החייל נקבר מחוץ לגדר הצבאית - מה שמעיד על יחס של התעלמות וניכור מצד המערכת. לא זה היחס שיכול להגביר את המוטיבציה של חיילים לשרת.
קבורת חייל בשירות בבית קברות צבאי ובקבורה צבאית אינה הענקת עיטור גבורה, ואפילו אינה דומה לטקס חלוקת תעודת החייל המצטיין. "זכות" זו היא גם נחלת חייל פרוע שגרם לתאונה קשה בה נהרג הוא עצמו וגרם להרג חבריו. הזכות עומדת לחייל המסתער באומץ מול האויב וגם לזה שנהרג אגב בריחה בקרב. קבורת חייל אף אין משמעה שנהרג עקב שירות צבאי, או קביעה כי משפחתו זכאית לתגמולים. כל משמעה היא שאדם שנפטר בשירות צבאי זכאי להיקבר בבית קברות צבאי ובכבוד צבאי.
לאחר החלטת היועץ המשפטי צוטטו גורמים צבאיים שאמרו בתגובה להחלטה כי
"זו מכה קשה למאבק שלנו בעריקים וזו פשיטת רגל ערכית לחברה שלנו. להיקבר כחייל זו זכות גדולה, והיא ניתנת רק למי שתרם למדינה, ולא נמלט מהחוק". טעות קשה טעו אותם גורמים והם מעידים שיש כנראה משהו פגום מיסודו בחשיבה הצבאית אצלנו. את המאבק בתופעת העריקות או הנפקדות יש לנהל כחוק, יש להשקיע בו בצד חומרת החוק גם רצון ופתיחות ביחס לסיבות שהביאו את החייל לערוק, ובשום אופן אין לנהלו על-ידי פגיעה בהוריו בשעתם הקשה ביותר.
