הסופר והמשורר דוד שלמה בספרו החדש "מנסה להתרווח מבלי להפר איזונים"... (עמ' 22-21). ה'איזונים' בחיים הם הדרך הבטוחה לשמור על שפיות הגוף והנפש. אולם כיצד ניתן לשמור על 'איזונים'?! כבני אנוש, האם ניתן להביא את התודעה 'במעשה הנכון לעשות', מי ערב כי אפשרי לעמוד בהבטחה שכזאת לאורך שנים? על-אף חשיבתנו על דרך בונה, לא ניתן לתקוע כף ולומר שהעניין יישאר חתום ונעול וה'איזונים' יישארו נצחיים. מאידך-גיסא, בצורך לשמור על הקיים ישנן דרכים אלטרנטיביות כמו הישענות על העבר והלקחים שהופקו, וכן ניסיון חיים שהצטבר - כש'הדובדבן שבקצפת' הינה עוּבדת ההגעה לגיל ה'גבורות'.
מטבע הדברים כי המשמעויות הנובעות מכך, שאותה הבשלות שבשיבה, יכולה להעניק גושפנקה נאותה לסוגיית ה'איזונים' כדרך חיים נורמטיבית המאפשרת נתיב ל"פְרִיצַת דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה"... הדברים בהחלט ראויים למחשבה. לעומתם, הצעירים חסרי הניסיון אשר טרם נכוו, ימשיכו בחיפוש דרכם. ובעלי השיבה, גם אם נכוו, עשייתם עד לגיל הגבורות הניבה פירות שהבשילו.
ה'פרט', הנמצא 'באמצע חייו' - מצבו פרובלמטי. הוא אומנם חווה את השלבים הבראשיתיים, וצבר ידע וגם מעט ניסיון, אך טרם התאפשר בידיו לקצור את פרי עמלו. על כן, הוא גם פחות ריזיקנטי, ולא יתחיל בבניות חדשות בטרם סיים את הבנייה בה החל. מאידך-גיסא, גם אינו חפץ (ובצדק) להישאר קירח מכאן ומכאן. לפיכך, שאיפתו להישאר לפחות עם "ציפור אחת ביד". עד כאן הדברים על ה'פרט'.
בהמשך, נקרא מדבריו של דוד שלמה על ה'כלל' באותם ההקשרים (עמ' 59): "יֵשׁ לִלְמֹד לִחְיוֹת אָדָם עִם אָדָם/יֵשׁ לְהַאֲמִין בַּקֶּשֶׁר בֵּין הַמָּקוֹם וְהָאָדָם/כָּךְ נוֹצַר הָאִזּוּן בַּחַיִּים הַמְּגֻוָּנִים/כָּךְ מִתְקָרְבִים, מִתְפַּיְּסִים, ומַשְׁלִימִים". ולאחר ניתוח הדברים הללו, בא המשורר וסותר בהינף העט את כל הפרשנויות אותן ניסיתי ליצוק מתוך התעמקות והבנת הערך על ה'פרט' וה'כלל' קרי: ניסיון וצבירת דעת ותבונה. המשורר שלמה דוד מעיד על עצמו (עמ' 63): "לוֹמֵד לוֹמֵד וְטֶרֶם הִשְׂכַּלְתִּי/כְּכָל שֶׁאֲנִי לוֹמֵד, לֹא לָמַדְתִּי//הַרְבֵּה דַּעַת הוֹסַפְתִּי//וְטֶרֶם הוֹסַפְתִּי//... וְהַדַּעַת גְּדוֹלָה כְּמוֹ בְּאֵר מְלֵאַת מַיִם רַבִּים/וְאֶשְׁתֶּה לִרְוָיָה כָּל פֵּרוּר שֶׁל דַּעַת וּמִצְווֹת"... הדברים הללו נרשמים לא רק על ה'יחיד' דווקא. הפילוסופיה נוטלת את ה'פרט' אל ה'כלל'. החברה יכולה להיות פוליטית או א-פוליטית והמשתמע, משתמע. כפי שהתבונה מתירה אותה לנאורים וברי הדעת, כך גם לפשוטי העם ולכל המאמינים באשר הם.
הנה כי כן בקובץ שלפנינו ישנם היבטים פילוסופיים מוגדרים יותר, או מוגדרים פחות. וגם נמצאים היבטים תיאולוגיים בעלי השלכות של 'מוסר וצדק' כדוגמת הפסוק המופיע (עמ' 27): "מְנַת חֶלְקִי, לְהִסְתַּפֵּק עִם אֲשֶׁר לִי' מְנַת חֶלְקוֹ, שֶׁלּוֹ-שֶׁלּוֹ, שֶׁלִּי-שֶׁלִּי/מְנַת חֶלְקֵנוּ, עִם הַשַּׁיָּךְ לְעַצְמֵנוּ/מְנַת כֻּלָּם, לִהְיוֹת מְאֻשָּׁרִים בְּחֶלְקֵנוּ".
מהבחינה התיאולוגית, יש גם הסבר לדרך החשיבה התבונתית שבמשפטיו, שכן הסבריו נובעים מראייתו האינדיבידואלית, החווה את אמינות הדברים כמות שהם: האדם (הקטן) מול היקום (גדול-הממדים), והבורא הכל יכול - חולש מעל לכל. וכך הוא כותב (עמ' 43): "מִתְמוֹדְדִים בִּהְיוֹתֵנוּ קְשׁוּרִים בְּמַעְגָּלִים מְשֻׁלָּבִים//וְהַמְּאוֹרוֹת סְבִיבֵנוּ הֵם מַעְגָּלִים עֶלְיוֹנִים/וְהַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים אֲדוֹן כָּל הַמַּעְגָּלִים"... המשפט אינו צריך בהסברים מיותרים, שכן גם האדם החילוני לא יחלוק על ההיגיון הנובע מהנאמר לעיל.
רישום אוטוביוגרפי אינו שכיח בקובץ שלפנינו. הקורא לומד להכיר את היוצר על מגוון השתלחויותיו. וללא התראה נגלה גם את הספון בעמקי מצולות נפשו (עמ' 83): "מְחַפֵּשׂ אֶת אַנְשֵׁי הַנְּשָׁמָה, שֶׁנוֹתְנִים בְּכֵּיף/מְעַטִּים כָּאֵלֶּה נוֹתְרוּ בַּנּוֹף הָאֱנוֹשִׁי/פֹּה וָשָׁם אָדָם עִם יַחַס לְבָבִי מִסְתּוֹבְבִים עִם מַחְשְׁבִים/וּמַבִּיטִים מְעַט פָּחוֹת בַּפָּנִים"... ומסיים: "בְּנֵי דוֹרִי הוֹלְכִים וּמִתְמַעֲטִים/הוֹלְכִים וְנֶעֱלָמִים"... המשפט הצפוף הזה נועל כמעט את כל המרירות והעצב שהוא חש ביומיום בעידן המודרני. והשיר הטעון הזה, גורר מאליו את שלמה דוד לחוד את חידתו בזו הלשון (עמ' 82): "אַחֲרֵי עַצְמִי/אֲנִי שֵׁנִי/וּבְכֵן, אֵיפָה אֲנִי?/שֵׁנִי, רִאשׁוֹן, מְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמי//וּבְעֶצֶם הָיִיתִי, תָּמִיד הָיִיתִי/וּלְבַסוֹף תָּבוא אַחֲרִיתִי/אָז אֵין רִאשׁוֹן/וְאֵין שֵׁנִי". אין ספק כי המונולוג גלוי, כנה ואמיץ, ומהווה מוטיב נצרך לסגולותיו הנדירות להציץ בפרטים הקטנים והבלתי נראים מהם הוא שואב את המהויות האנושיות, היצירתיות והרוחניות (עמ' 34): "וּמִתוֹךְ הַרְגָּשׁוֹת הַרְבֵּה תַּעֲצוּמוֹת/וְהֵן נוֹתנוֹת אֶת הַמְּסֻגָּלוּת לִשְׂרֹד".
בשירת היחיד של שלמה דוד ישנה השתקפות שכלתנית של שער רוח (עמ' 61): "עוֹד לֹא נוֹלַד זֶה שֶׁכָּתַב בְּמוּדָעוּת/אֶת שִׁירוֹ הָאַחֲרוֹן/שִׁיר וְעוֹד שִׁיר, אַתָּה רָחוֹק מִן הַחִדָּלוֹן"... (ובעמ' 38) ייַשֵׁר את הקו ויאמר: "הַזְּמַן לוֹחֵץ, הָעֲבוֹדָה מְרֻבָּה/הַהַשְׁרָאָה מַכְתִּיבָה מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ/וְעָלַי לְהַסְפִּיק". מה על שלמה דוד להספיק ומדוע?! את התשובה נקבל בסופו של דבר מהמוטו המוביל את הספר שראשיתו ואחריתו טמונות באופטימיות. כי לכל סוף יש התחלה (עמ' 40): "כָּל אוֹת- שְׁתִיל/כָּל מִלָּה - עֵץ/וְיַעַר שֶׁל מִילִים לְיַעֵר"...
