בפרשתנו אנו נתקלים בפנחס, הקנאי הראשון שקינא להשם, ובקנאתו הרג באבחת רומח את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור. רוב המפרשים מברכים על מעשהו של פנחס, שכן לגרסתם כשפנחס קינא את קנאת ה' ומנע את עצת בלעם מלהתקיים, הוא שמר בכך על שלמות ואחדות ישראל, ולכן כהוקרה, הרי מידה כנגד מידה, ניתנה לו הברכה של שלום ואחדות. עם זאת, לטעמי, לא היה נכון לעשות את המעשה הקיצוני של פנחס, שכן קנאות מובילה לאסון, ובוחר אני להציג את מעשהו של פנחס באור שונה, אור המתנגד לקנאות ולשפיכות דמים.
מנקודת המבט החברתית-תרבותית מציינת הקנאות לאלוהים נכונות ללכת אל מעבר להיתרי החוק או הדת הנורמטיבית. החוק אוסר הרג שלא ברשות בית משפט ומזהה הרג כזה כרצח, אולם במקרי קיצון במסורת הקנאות הדתית מקבלת מקרי הרג בשם שמירה על כבוד האלוהים וקדושתו, ולעיתים אף רואה בזאת כמעשים הראויים לשבח ואף לשכר - פנחס זכה בשכר מעשהו לכהונה הגדולה.
בתלמוד הבבלי מסייגים את מעשה הקנאות [מסכת סנהדרין, דף פב, עמוד א]: אמר רב חסדא: הבא לימלך - אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא.
מעשה הקנאות לא ניתן לקבל עליו אישור הלכתי מבית דין. הוא מעשה אינדיבידואלי לגמרי, אוטונומי, שמותר לעשותו רק בשעת המעשה עצמו. האחריות כולה היא על עושה מעשה הקנאות. אפילו באם פירש החוטא מחטאו ברגע מעשה הקנאות והרג את הקם להורגו, אין דנים אותו. חכמים מתלבטים קשות בנושא הרג מתוך קנאות, ושואלים עצמם האם רשאי אדם לקחת את הדין לידיו או שמא יש להותיר את העונש בידי השמים.
רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ב אומר כי מעשה הקנאות הינו מעשה נומינאלי מהבחינה התרבותית - הוא מצוי כולו מעבר לרשות החוק ומציאות החיים הנורמאלית, ולכן לא חל עליו איסור שפיכות הדמים של חברה מתורבתת. החוק אינו יכול לתת לו הכשר כי הוא כולו מכוון לתוככי המרחב התרבותי הנורמאלי. אולם מי שחרג לפני ולפנים החוק, אל התחום שאין לחוק יכולת להתמודד עימו, אזי הוא זוכה לשבח ולשכר גדולים.
הגמרא במסכת סנהדרין (פו ע"א) מציגה שתי הגבלות משמעותיות על התערבותו של הקנאי. האחת: אם הקנאי בא להימלך בבית דין, בית דין מורים לו שיפרוש ולא יעשה את המעשה. על-אף שאפשר שהוא פועל מתוך מניעים מוצדקים וערכיים, אין ביכולת בית דין לייעץ לאדם פרטי כלשהו לפסוק דין בעצמו ("אין מורין כן"). יתר על כן, הגמרא פוסקת כי אם הפושע יגן על חייו מפני הקנאי באמצעות הריגתו, הוא לא ייענש על הרג זה. אף על-פי שפנחס פועל מתוך מניעים דתיים טהורים הוא מוגדר כרודף, שמותר לנרדף להרגו מתוך הגנה עצמית. הירושלמי טוען טענה מפתיעה: פנחס פעל בניגוד לדעת הזקנים והוא עמד להתנדות, עד שרוח הקודש הודיעה על השכר שיקבל בעקבות מעשיו.
מעשיו של פנחס כקנאי - אדם שההלכה מקבלת אותו או אפילו מעריכה אותו, אך פעולותיו אינן קשורות מבחינה חוקית לפעילותה של מערכת המשפט - מעמידים אותו במצב מאוד עדין. והראיה לכך היא שמעשה הקנאה הוא מעשה חריג שהותר בזמנו רק ליחידי סגולה כפנחס, מטעם זה אין מצוות עשה מפורשת לקנא להשם. בימינו התבטלה מאליה הלכת הקנאות להשם הגורמת לשפיכות דמים, בהיעדר בית מקדש וגילוי שכינה. ואין לנו אלא להחזיר בתשובה את החוטאים בדרכי נועם.
לא סתם מובא מעשה פנחס בהדגשה מופגנת אחרי מות אהרון הכהן, שנודע בקרב הבריות כ"אוהב שלום ורודף שלום". ואילו פנחס היפוכו הגמור. אמר ריש לקיש: הוא פינחס הוא אליהו. לא סתם קושר דווקא ריש לקיש בין פנחס ואליהו. מדוע מובאים דברים אלו דווקא בשמו של ריש לקיש ולא אמורא אחר? שכן מעשי פנחס ואליהו רוויים בדמים, ומבין גדולי חכמינו, רק האמורא ריש לקיש היה ראש כנופיית הליסטים. כולם פחדו ממנו. יום אחד שינה את עורו והצטרף לחובשי ספסלי בית המדרש. משמע, ריש לקיש מבין מעט בענייני שפיכות דמים. ולא סתם הוא קשר בין שני קנאים כאליהו וכפנחס.
אליהו שטבח ארבע מאות וחמישים נביאי בעל בנחל קישון, היה קנאי לא פחות להשם, ועם זאת, אליהו היה מנהיג העם, שעקב אופיו הקשה והלא פשרן התקשה בהתנהלותו מול עם ישראל. הוא זה שממאן לקבל את עם ישראל כצורתו, כמו שהוא. הוא מתעקש על רצונו לקנא להשם, ועל חוסר המסוגלות שלו להתמודד עם העם החוטא והנבער. ואכן פסוק וחצי לאחר מכן מודח אליהו מנבואתו, ומצווה: "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". לא לידך, לא אחריך ולא במקביל אליך. תחתיך. כלומר - במקומך.
משמע - קנאה, חוסר הסכמה להקשיב, להתפשר, דברים שליליים הם, ולא בכדי. בכל ההיסטוריה של עם ישראל, מעטים הם הקנאים שזוכים ליחס חיובי, ועד היום אנו כואבים כאב חורבנו של בית שני, בשל שנאת חינם שנגרמה לא מעט בשל הקנאים הרבים שרבו באותה תקופה בעם ישראל. ועד היום, אנו נתקלים במקרי קנאות חשוכה, המתעטפת באצטלת קדושה, כמו האפליה המזעזעת בעמנואל, קנאות במסווה קידוש השם.
יהי רצון שנדע ונזכה לסלק כל גילויי קנאות וקיצוניות מאיתנו, ונזכה לחיות בשקט ובשלווה בארצנו.
