בנימין זאב הרצל כתב את פרק הבראשית של ישראל החדשה. כזכור, לבראשית קדם תוהו ובוהו. ככתוב, "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם". ואז ניתנה הפקודה הקצרה והחדה, "יהי אור".
זוהי הפקודה הקצרה ביותר ששוגרה אי פעם. ורק בעברית אפשר לתִיתָה בשתי מילים בלבד.
הפקודה הזו חוללה גדולות ונצורות. היא אפשרה להבדיל בין אור לבין חושך. בין יום לבין לילה. ואפשר להוסיף: בין מלחמה לבין שלום.
אלטנוילנד הופיע בתקופת מעֵין תוהו ובוהו בעמינו. במזרח אירופה היהודים חיו בגבולות מושב. הם לא ראו מה שנעשה בחוץ, ומבחוץ לא ראו מה שמתרחש בתוכם. אבל החלה פתיחות כלשהי. וכתוצאה היו יהודים שנהיו לקומוניסטים. הם רצו לפתות את אחיהם, שאפשר וצריך להשתחרר מאלוהי היהודים ומכל ההתחייבות כלפיו. אפשר להיות בֶּזְבּוֹזְ'נִיקים וליהנות משוויון הזדמנויות ללא דתות וללא מעמדות. יהודים אחרים נמשכו לאורות ההשכלה שקרצו בחוץ. והחלה התבוללות עד כדי הינתקות.
היהודים הדתיים המשיכו להתפלל בדבקות. לא התרשמו מאופציות ארציות. ישראל נותרה תפילה, יותר מאשר אלטרנטיבה.
הופעתו של הרצל הייתה הבחנה חדשה בין אור לחושך.
הוא הקסים לבבות רבים כבעל חלום. והוא רצה לשכנע שבידיו גם חבל הצלה. חלומו פורסם בספרו. ואת חבל ההצלה הוא ניסה לקלוע מחוטים של דיפלומטיה.
ההיענות לחלום הייתה חלשה למדי. התלהבות גדולה, אבל עלייה קלושה. וגם חבל ההצלה לא שכנע. המלכים והשועים לא מיהרו להיענות לפניותיו. לא הסולטן ולא הקיסר.
הרצל ניסה להנמיך ציפיות. אולי בשלב הראשון תימצא אכסניית-לילה. במקום אפשרי. אולי אוגנדה. אולי סיני. רוב ההנהגה דחתה את רעיון אוגנדה. הם העדיפו נצח ישראל, ולא חלופה מלונאית.
את לפידו הבוער של הרצל נשאו איפא, פשוטי העם וגם יחידי סגולה מהעילית האינטלקטואלית ונדבנים בעלי חזון.
ההתחלה הייתה איטית. בסה"כ עלו לישראל מאז הקונגרס הציוני הראשון ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פחות מ-70 אלף יהודים.
איזו החמצה היסטורית! הרי אילו עלו בתקופה ההיא מיליוני יהודים, השואה הייתה פחות קטלנית ומדינת ישראל הייתה נראית אחרת.
אבל אם ב"בראשית" הציונות הייתה כמעט מייאשת, הרי בהמשכה היא התגלתה כהצלה אמיתית של העם היהודי. היא הייתה לתופעה היסטורית חסרת תקדים.
הבראשית הביאה לקיבוץ גלויות. לחזרתם של היהודים למכורתם. ואפשרה את הקמתה של מדינת היהודים. העולים התמודדו עם הצִיָה. והקימו חקלאות לתפארת.
המדינה הדפה שבע התקפות של שבעה עמים בפחות משבעים שנה. הוקם צה"ל שאופיו והישגיו הם יוצאי דופן בכל קנה מידה. החלוצים הפשילו שרוולים, ויצאו לעבודת כפיים. העברית קמה לתחייה, ועמה מרכזי תרבות. מוקדי יצירה. הכלכלה טיפסה לפיסגה מדעית.
הבראשית של הרצל הניחה את היסוד הטריטוריאלי של העם היהודי.
לא כולם הסתפקו בכך. אחד העם לא שבע נחת מהדגש הטריטוריאלי. הוא חרד שמא נהיה לעם חומרני מדי. הוא תבע שישראל תהא מרכז רוחני. בן-גוריון, הבנאי בחסד עליון, של מדינת היהודים, רצה שישראל תהא מדינת אור. מדינת שלום. גם אור לגויים.
הציונות שינתה את מפת היהודים. עם שהיום מחציתו חי בישראל. וכמעט מחציתו האחרת - בארצות הברית.
גם העולם השתנה. עולם גלובלי, שבו המדע הנמיך גבולות, טשטש הבדלים, קיצר מרחקים, ויצר דינאמיקה חדשה וראשית, בתחומי הידע, החוכמה והמדע.
הפרק הראשון בחזונו של הרצל התגשם. ישראל אכן הייתה למקלט האותנטי של העם היהודי. גם שאיפותיו של אחד העם נענו. לפחות באופן חלקי. ואשר ל"אור לגויים" אכן אורותיה של ישראל מהבהבים בין הגויים, אבל עדיין אין זה האור המצופה.
הגיע הזמן לפרק הבא.
פרק שבו ייחתם ויושלם ההיגיון הטריטוריאלי של חזון הרצל וישראל תגיע לגבולות קבע בטוחים ומוכרים ותחייה בשלום ובביטחון עם שכניה.
פרק שבו ישראל צריכה ומסוגלת להיות ארץ מושכת, ארץ מאירה, ולא רק ארץ מגוננת, שעננים עדיין מכסים את שמיה.
הדבר אפשרי. הרי שְדוֹתֵיה של ישראל מלאו בר. ובתיה הומים כישרונות. עם תקדים בראשיתי כזה אפשר לצעוד בבטחה לעבר ישראל מושכת, לעבר מדינה תורמת. לארץ שבה הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", יהפך משאיפה נעלה לתרבות יומיומית.
ארץ שעל-אף קוטנה לא תשכח שעליה להיות מוקד ל"תיקון עולם".
ארץ של אוויר פסגות.
