מדי כמה חודשים נכנס בי מה שאני אוהבת לכנות "הדיבוק". מדובר בתופעה נשית מוכרת ומתועדת היטב שאין ספק שלא רשמתי פטנט עליה והיא הזכות של האישה לשנות את דעתה. וכך אני מוצאת את עצמי מדי כמה חודשים ולפעמים מדי כמה שנים, מחפשת שינוי שיכניס לי ריגוש ולו הקל שבקלים לחיי שגרה לא אפורים אבל גם לא בדיוק אדומים לוהטים.
והנה שוב הגיע הזמן הזה והחלטתי שחיי הם לא חיים אם לא אהיה בלונדינית. הרי בלונדיניות נהנות יותר, לא? קלישאה מיושנת אבל איכשהו הצליחו למכור לנו אותה במהלך השנים והתוצאה - המספרות מלאות והספרים מתעשרים על חשבון הרצון שלנו להיות זוהרות יותר, סטאריות, בולטות בשטח, להאיר את פנינו ולהשקיע מאות שקלים בכל פעם מחדש על המראה "ההוליוודי שוק" שאולי קשור איכשהו לרצון שלנו כנשים לרצות את המין השני, או שאולי זה פשוט עוד משהו להתעסק איתו, כגון: החלפת לק בציפורניים או קניית בגד חדש או האובססיה התמידית של: "אני רוצה רק להוריד חמישה ק"ג".
אז בנות, מה יהיה? איך נלחמים בזה? אני אישית קטונתי מכיוון שמיד לאחר שהמחשבות הבלונדיניות החלו לצוץ במוחי פעלתי בתבונה ורגישות או מה שבעלי היה מעדיף לקרוא לו: טיפשות ונחישות ורצתי למספרה. "תעשה אותי בלונדינית", אמרתי בביטחון והתרגשות לאדון בעל המספריים, המעשן סיגריה באדישות מחוץ לבית העסק הצנוע שברשותו. האדון הגיב בכיבוי הסיגריה ומיד נכנס לפעולה, והחל לערבב חומרים בלתי-מזוהים לעין הבלתי-מזוינת ולאחר שעה וחצי הייתי בחוץ. לטענתו זוהרת, סקסית, אני חדשה.
הנפילה האמיתית הגיעה בבית. נכנסתי הביתה בשקט-בשקט בתקווה להפתיע את בעלי הידוע גם גם כאדון: "אמרתי לך". אך האדון לא היה עדיין בבית והכלב קיבל את פניי בשמחה מרובה עם קשקושי הזנב השמחים והקפיצות הרגילות, מה שגרם לי לחשוב שאולי הצבע החדש מוצא חן בעיניו. אך מסתבר שהכלבלב לא ממש מבין עניין בהבדלי גוון ובכלל אובחן כעיוור צבעים ובעל טעם גרוע במיוחד. ולכן, התובנה האמיתית היכתה בי כמה דקות לפני שבעלי נכנס הביתה. השיער נדמה כאפור. פתאום משום מקום, הכה בי גל של געגוע לשיער המשי שגלש מראשי עד לכתפיי בצבע חום ארגמן קטיפתי עד לפני מספר שעות. אין על ברונטיות. חשבתי לעצמי. כל-כך קלאסי, כל-כך משדר איכות והשיער טפו-טפו נראה במיטבו.
אז איך בהפרש של שעתיים השתנתה דעתי מן הקצה אל הקצה? האם אני לוקה במחלת נפש שטרם אובחנה או שלמעשה נולדתי עם רחם מה שגרם למפלה המביכה הזאת ולרבות כמוהה במהלך 31 שנותיי? האם בעלי נועד להיות צודק ולומר כל חיינו: "אמרתי לך"? האם להיות בלונדינית זה זוהר רק בהוליווד או לאחר פוטושופ או לאחר החלפת כתובת המגורים למספרה? כנראה שלעולם לא אדע, כי בוקר למחרת רצתי חזרה לספר שכנראה מעולם לא לקח אותי כלקוחה פוטנציאלית אמיתית וביקשתי שיחזיר אותי להיות ברונטית "משעממת" כהגדרת הספרים ברחבי העולם באשר הם.
סוף טוב הכל טוב. מינוס 300 שקל. פלוס בעל צדקן ועצבני.
אז מה החלטנו? האם בלונדיניות נהנות יותר? ללא ספק הן משלמות יותר וכידוע אישה השולפת כרטיס אשראי נהנית מכל רגע.
