בפעילותי המקצועית כיועץ לאסטרטגיה פוליטית למדתי כבר לפני שנים רבות, שפרשנות פוליטית ופרשנים פוליטיים אינם מצליחים להשתחרר מהבעת עמדותיהם ועושים כך יותר מאשר מפרשים את המציאות. בעוקבי אחר התקשורת במשחקי המונדיאל גיליתי כי פרשני הכדורגל נגועים במחלה אחרת, חמורה לא פחות, שתסמיניה דומים למאניה-דיפרסיה. יום אחד נבחרות הופכות למחזיקות גביע העולם ולמחרת בהינף הקשה על המקלדת מאבדות לגמרי את סיכוייהן. האולפנים הפתוחים למיניהם עמוסים במומחים ומסתבר כי מומחיותם מתבססת יותר מאופוריה מחד-גיסא ומדיכאון מאידך-גיסא. מצפייה בשידורי המונדיאל למדתי כי זהות אחת יש בין הפרשנים בכל התחומים (פוליטיים, מדיניים כלכליים וספורטיביים) והיא קושי עצום לחזות את העתיד. נראה כי צדק
דוד בן-גוריון שאמר: "אני מכיר המון מומחים למה שהיה אבל עדיין לא נתקלתי במומחה למה שיהיה".
אנגליה לדוגמה זכתה בכתר אצל רבים מהפרשנים עוד בטרם התחיל הטורניר, ואותה אנגליה איבדה אותו לאחר תצוגת נפל אחת מול ארה"ב ועפה מהמשחקים לאחר תבוסה לגרמניה. גרמניה זכתה אף היא לעדנה וסופרלטיבים רבים אחרי ניצחונה המוחץ במשחק הראשון על אוסטרליה החלשה ומיד איבדה את התואר אצל המומחים אחרי ההפסד לסרביה. אותה גרמניה חזרה להיות הפייבוריטית אחרי ניצחונה הגדול על ארגנטינה.
ברזיל ודונגה זכו לקיתונות של ביקורת אחרי משחקם נגד צפון קוריאה - נבחרת שמאמנה הוציא ממנה את קצב הסמבה ובהרכבה הנוכחי אין סיכוי שיחזור. עברו יומיים ואחרי משחק נוסף של הנבחרת ודונגה הפכו שוב לאבירי הסמבה ולזוכים כמעט וודאיים בגביע העולמי. הסיום היה עגום והמועמדים הוודאיים של הפרשנים לזכייה הודחו על-ידי הולנד.
ארגנטינה של מראדונה הגיעה למונדיאל, על-פי הפרשנים והמומחים למיניהם, כנבחרת לא מאומנת שסיכוייה קלושים - משחקה הראשון נגד ניגריה (אניימה הענק) אישש טענה זו. משחק מוצלח נגד דרום קוריאה הפך אותה בעיני מומחים רבים למועמדת ודאית לתואר ואת מראדונה לכמעט מאמן המונדיאל. האופוריה סביב הנבחרת, המאמן ומסי נמשכה עד הפייאסקו הארגנטינאי מול גרמניה.
הפסדה של ספרד במשחקה הראשון לשוויץ גימד את יכולתם של צ'אבי, וייה, פברגאס וחבריהם ואילו ניצחון אחד על הונדורס החלשה הפך שוב את אינייסטה פוייל ופיקה לגאוני כדורגל. בעבודה שקטה המשיכו הספרדים לחצי הגמר.
קשה לשכוח את הסופרלטיבים שהוענקו לסרביה על ניצחונה על גרמניה, ניצחון שהושג במידה רבה תודות לשופט כושל ולרשלנות של פודולסקי. אותה סרביה - גאון כדורגל - כבר חזרה לבירה ברטיסלבה.
אגב, הנבחרת היחידה שטרם סבלה מתופעה זו היא הולנד המפגינה יציבות במגרש ויציבות אצל הפרשנים. נראה כי אחת הסיבות לכך היא התייצבותה של הולנד לימין ישראל במלחמת ששת הימים. מאז 67 לא זכינו למדינות רבות שתמכו בנו כך שהזיכרון מההולנדים נשאר מתוק.
ועוד תזכורת קצרה לפרשנים הישראלים ששוב ושוב מבקרים את השיפוט בישראל ודורשים להזמין שופטים זרים למשחקי הכרעה בישראל. השיפוט במונדיאל קבע סטנדרטים חדשים ואישש את הטענה שער נכבש לא כאשר הכדור עובר במלוא היקפו את קו השער ופנדל אינו ברגע ששחקן נוגע ביד ברחבה ואפילו נבדל אינו כאשר שחקן מקבל את הכדור מעבר להגנת היריב אלא שער, פנדל ונבדל אינם קשורים למציאות בשטח אלא רק כאשר השופט שורק.
במונדיאל זה גם נתגלה לי סוד אי הצלחתה של ישראל להעפיל למשחקי הגמר בעידן קשטן. אחרי שצפיתי בשער של דמיקיליס מארגנטינה לאחר שקיבל אסיסט ביד מחברו לקבוצה, מיליטו, וראיתי את לוסיו מונע מחלוץ פורטוגזי לקבל כדור ברחבה, כמובן שבידו, בלי כל שריקה של השופט. אחרי שנהניתי לצפות בשערו של פאבינו הברזילאי שהעביר בוירטואזיות ראויה לציון את הכדור מיד ליד טרם שבעט והבקיע, הבנתי סוף-סוף מי היה חסר בהרכבה של ישראל במוקדמות המונדיאל - מלך השערים של הפועל ראשון לציון בכדוריד - עידן מיימון.
עם מיימון ועם השיפוט הנוכחי בלי ספק שהיינו בדרום אפריקה.
