מי שחשב שקברניטינו למדו משהו מהשגיאות הנוראיות שנעשו בהסכמי אוסלו, בתוכנית "ההינתקות" ובמלחמות המיותרות והיקרות בלבנון ובעזה, באה ההתנהלות המופקרת בפרשת שליט וסתרה על פניו. כי לוּ חטיפת גלעד שליט הייתה מתרחשת בנסיבות דומות במדינה ריבונית נורמלית - הוא כבר היה מזמן בבית.
אקדים בגילוי נאות: מראה פניה, המקרין אצילות, של אביבה שליט פותח אצלי פצע מלפני 62 שנה. כך ראיתי אז את אימא שלי, כשהתרוצצה בין משרדי קצין העיר והצלב האדום - לברר מה קרה לבתה היחידה שולמית, החובשת הקרבית הנערצת של קיבוץ ניצנים, שנעלמה לאחר הקרב הארוך בו כבשו המצרים את הקיבוץ. כשהגעתי הביתה לחופשה קצרה מחזית הצפון, שבה לחמתי אז, ניסיתי לעזור לה ולברר כל פרט אפשרי מאותו הקרב האבוד, בו הובסו 140 מגיני ניצנים על-ידי כוח מצרי אדיר, שהרג 40 מהם ותפס את היתר בשבי. התברר לי פרט נוראי: מפקדי החטיבה, שקיבלו את קריאות המצוקה של היחידה המכותרת, חסרת נשק אנטי-טנקי, התעלמו מהן, ולא ניסו לסייע למגינים מהחוץ או, לפחות, לנסות לחלצם. למחרת היום, כשמפקד החטיבה הבין את האסון שהיה שותף לו - מיהר להתנער מאחריות, על-ידי האשמת מגיני המקום בכניעה ללא קרב.
כרוז שהופץ מטעמו, תחת הכותרת המרשימה "דף קרבי", השמיץ אותם, בגלוי, בכניעה. כתוצאה מכך - אימא שלי ואשתו של עמנואל חמיצר, שגם הוא נעדר אחרי אותו קרב, זכו ליחס מזלזל מצד פקידי הממסד הביטחוני, וגופתה כרותת הראש של שולמית נמצאה רק אחרי שנה, ולא על-ידי צה"ל. כבודה המלא הוחזר לה רק אחרי 49 שנים, כשצה"ל כלל אותה בספר הגבורה, בין שלושת הצעירות שהצטיינו במלחמת תש"ח, כאשר הוריה כבר לא היו בחיים. את זה, לפחות, אביבה שליט לא הייתה צריכה לעבור אחרי שבנה נפל בשבי, כי מהרגע הראשון אפפה את משפחתה אהדה המונית, כולל מצד קברניטי המדינה.
אבל, מה שנדרש מקברניטי המדינה - זה לא רק גילוי אהדה אלא גילוי תושייה מנהיגותית, להצלת גלעד שליט ולמניעת חטיפות דומות בעתיד. במקום זה, במסורת גלותית של ספסרים בשוק, הם התחילו ליזום "עסקות" מבישות, שכל בר-דעת היה צריך להבין כיצד האויב הערמומי ינצל אותן. ואכן, הוא מצא כבר די "אידיוטים שימושיים" שעוזרים לו בכך מתוך הציבור הישראלי. אף אחד לא הציע לחקור את הקברניטים שהשלימו עם 4 שנות כליאה של חייל שלנו מבלי שהמדינה תוציא אולטימטום - שיפגע קשות באמצעי הקיום של החוטפים אם לא יחזירו אותו בריא ושלם תוך 72 שעות.
לשם כך, לא הייתה דרושה פלישה צבאית לרצועת עזה, עם כל המהומה הבינלאומית שנגרמה מכך. אלא, שבמקום זה, מי שהמציא את המושג ההזוי של "לחימה בעצימות נמוכה" (כדי לא לנצח את הטרור) המציא גם את "המצור בעצימות נמוכה", עם אותן התוצאות. מיהו הגאון שחשב שחוסר בשוקולד, חלבה וצעצועים לילדים יביא את החמאס לכניעה? ולמה נדרשו 4 שנים ומשט פרובוקטיבי כדי לבטל שטות זו, אך מבלי ליזום פתרון מערכתי אמיתי לפגע החטיפות?
כי פתרון מערכתי דורש חשיבה אסטרטגית בשבעה מישורים מקבילים, המתחילים בחקיקה שתיתן בסיס לפעילות בהם, ומזה מתחמקים קברניטינו. וזה כולל את ראש הממשלה הנוכחי, שקיבל ממני, עם תחילת כהונתו, נייר עבודה מתאים, תחת הכותרת "חקיקת הגנה לישראל". לו במקום לחשוב במושגים של רקימת "עסקות" היו קברניטינו חושבים על אסטרטגיה מערכתית להדברת הפגע, אפשר היה לשחרר את גלעד שליט תוך שבוע מיום חטיפתו, למנוע את חטיפת החיילים על-ידי החיזבאללה, ובהמשך - גם את המלחמות הכושלות בלבנון וברצועת עזה. לשם כך, דרוש אולי מצעד שיתבע להעמיד לדין את הקברניטים שכשלו, במקום המצעד למען כניעה מבישה לחמאס.
