אני ישראלי. ישראלי "רגיל". אב. בן זוג. ילדותי בכפר ובגרותי בעיר. עורך דין. ראש לשכת עורכי הדין בישראל. לי ולרעייתי 4 בנות. בת בכורה, הנחשבת במימדים של החברה שלנו למוצלחת, מצטיינת, עומדת לפני גיוס לצה"ל. בת זקונים, שהיא "מלכת הגן", חדת תנועה ומהירת מחשבה. ושתי בנות בגילאי ביניים. יפות, רגישות וחכמות. בתי השנייה, לי, שהיא כבת 16 היום, אובחנה כילדת PDD NOS. במונחים שלנו, החברה "הרגילה", לי ילדה מיוחדת. היא אינה מדברת, אולם כותבת בתמיכה. מזה כ-10 שנים שהיא משולבת במערכת החינוך "הרגילה", בה היא נחשבת כיום למרות היותה שונה, לתלמידה מצטיינת. מצטיינת אפילו במונחים רגילים. בכלל, המונחים האלה - "רגיל", "מיוחד", "שונה" - הן הגדרות יחסיות שלנו, של אנשים שמחשיבים עצמם ל"רגילים", תפיסה שמעוררת כשלעצמה מחשבה נפרדת.
משך כ-10 שנות בגרותי, טרם לידתה של לי, עסקתי לא מעט בנושאים של זכויות אדם וזכויות חברתיות, ואפילו במיוחד בזכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות. חלק לא מבוטל של עיסוקי המקצועי והציבורי הזה נגע בזכויות של ילדים עם אוטיזם. אולי לכן, כשנולדה לי לפתע ילדה כזו, לא צעקתי, לא בכיתי, לא התלוננתי מדוע אצלי. במובן מסויים זה נראה לי טבעי. מרגע האבחון הראשון היה לנו ברור שהמשפחה שלנו לא תחיה באוטיזם, אלא האוטיזם יתקיים בטבעיות בה. לי חיה בעולמנו, וכשהיה צורך חיינו אנחנו בעולמה. היום עולמה הוא עולמנו, ועולמנו עולמה. ולמעשה אין בכך צורך, כי עולמנו חד הוא.
הטבעיות של לי איתנו זורמת. אולי, גם משום שזה מצב השונות הפרטני שלה, אולם לדעתי בעיקר לנוכח הטבעיות שלנו כלפיה. זו בעיניי כל התורה, ולא רק לגבי PDD או אוטיזם, אלא בהתייחס למגוון האנושי בחברה שלנו כולה. לכולם יש מקום, והכל שאלה של סבלנות וסובלנות במובנה הרחב. למעט במקרים של גילויי אלימות וביטויי הפרעה קיצונית מאוד לאחרים, אין שום הצדקה למנוע שילוב חברתי מלא של כל הפרטים בחברה. בערך כמו היחס, שבין
חופש הביטוי (המוחלט כמעט בעיניי) לביטויי גזענות או להטפה לאלימות, המצדיקים בנסיבות מסוימות את סיוגו.
בוודאי שלנו, אבל אני מאמין שלכל החברה האנושית, חקר מוצלח של האוטיזם הוא חלום. קודם כל לדעת, אבל כמובן אחר כך גם כדי לפתור, להקל על כל מי שלוקה באוטיזם, ככל שהוא זקוק להקלה הזו. בעיניי, לב ההיבטים המעשיים בחקר האוטיזם יתבטא כנראה במניעת אוטיזם. זו תהייה הפתעה אם תהיינה לו משמעויות מעשיות מיידיות על האוכלוסיה, שכבר קיימת בעולם בזמן נתון. לצד חקר הסרטן, מחלות הלב וחיידק בית החולים (ככל שניתן לחוקרו), יש ותהיה לחקר האוטיזם השפעה עצומה על החברה האנושית. אגב, בראייה אגואיסטית של כלל האוכלוסיה בעולם, ולהבדיל מחקר המחלות השונות, אני לא בטוח, מבחינה פילוסופית, שהצלחה מסחררת של חקר האוטיזם תעשה לעולם האנושי רק טוב.
אני מניח, שהוזמנתי לדבר בפניכם, לא רק משום שאני אב לבת עם הפרעה תקשורתית חמורה, אלא אולי בעיקר משום, שבין היתר, אני גם ראש לשכת עורכי הדין בישראל. אני רואה חשיבות עצומה בהתייצבותם של אנשי ציבור, שיש להם ניסיון משפחתי אישי עם אוטיזם, למול הציבור, על-מנת לעודד תמיכה רבה ככל האפשר בקבלת ה"אחר" וה"שונה" בחברה, ובוודאי בכל פעולה מחקרית, חינוכית ואחרת בתחום. בכוחם של אנשי ציבור, תרבות, בידור, תקשורת, עיתונות וכו', להשפיע השפעה חיובית על הציבור, על גישתו לערכים, לאנשים, לרעיונות. כשמבינים שאפשר להצליח ואפילו להצליח מאוד, גם כשיש בן משפחה אוטיסט שהוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהבית ומהמשפחה, יכולים להרפות קצת מהחשש, מהפחד, מהרתיעה מהתגובה החברתית. ילד שגדל עם חבר אוטיסט או שלומד עם בן כיתה אוטיסט, או שעובד במקום עבודה עם עמית אוטיסט, יתפתח להיות אדם טוב יותר, שישתלב בחברה טובה יותר. אני רואה זאת מידי יום, כתופעה המתרחשת לנגד עיניי, בסביבתה של בתי.
אני מודה לכם על ההזמנה לשאת דברים כאן, אני שמח על קיומכם האנושי והמקצועי, ומקווה שלא תפסיקו לעשות את מה שאתם עושים, לעולם.
