גם אם קריאה בין השורות תגלה שההחלטה שהתקבלה בוועידת ה-G20 בטורונטו בסוף השבוע החולף אינה חד-משמעית, הרי לפעמים המנגינה הכללית חשובה מהמילים עצמן. אם בתחילת המשבר הכלכלי התגובה הייתה הזרמת כספים וצבירת חובות כדי לעודד את הצמיחה ולייצב את השווקים הפיננסיים, הרי כעת שוב מדברים על צמצום הגירעון. הריסון התקציבי חזר לאופנה. פול קרוגמן, חתן פרס נובל בכלכלה ובעל הטור ב'ניו-יורק טיימס', האוחז בגישה נגדית, הגיב במרירות על תוצאות הפסגה הכלכלית והזהיר שהמדיניות שנבחרה עשויה להוביל לשפל כלכלי ממושך נוסח המאה ה-19. ואף שהשפל הנזכר נפל בחריפותו מהמשבר המפורסם של שנות ה-30 במאה ה-20, הרי לדעתו, המצב יגרום אבטלה של עשרות מיליוני פועלים, ולא מעטים מהם לא יחזרו עוד למעגל העבודה.
היריבה הגדולה של גישת קרוגמן הייתה גרמניה. בראיון לעיתון הכלכלי הגרמני 'הנדלסבלאט' תקף קרוגמן את נשיא הבונדסבנק אקסל וובר, הנחשב למועמד המוביל לנשיאות הבנק האירופי, וכינה אותו "סכנה למטבע היורו". הוא אף הוסיף שוובר הוא מועמד ראוי רק אם היעד הוא "השגת אינפלציה של אפס אחוזים ושיעור אבטלה של 13 אחוזים". גם הכלכלן ג'ורג' סורוס תקף את מדיניות גרמניה. ביום חמישי הקודם נאם סורוס באוניברסיטת הומבולדט בגרמניה והזהיר שמדיניות זו מסכנת את עצם קיומו של האיחוד האירופי. לדעתו, אנשי הכלכלה הגרמנים לא הפיקו את לקחי שנות ה-30, והם "עשויים לדחוף את אירופה לתקופה ממושכת של קיפאון או גרוע מזה. הדבר ייצר מורת רוח ואי שקט חברתי". הגרמנים לא נותרו חייבים. הקאנצלרית אנגלה מרקל ושר האוצר וולפגנג שאובלה הגיבו ב'
וול סטריט ז'ורנל' וב'פייננשל טיימס', ואמרו שגרמניה מחפשת יציאה ממדיניות ההזרמה, "כפי שתמיד העדיפה את הטווח הארוך על פני הקצר". שאובלה כתב ב'פייננשל טיימס' שגרמניה מבינה את אחריותה לעידוד הצמיחה האירופית והעולמית, אבל את האחריות הזאת לא ממלאים על-ידי צבירת חוב ציבורי, אלא "בכך שנמלא את תפקידנו המסורתי כעוגן יציבות".
בטורונטו נטה מאזן הכוחות נגד גישת אובמה, התומך בגישה המעניקה קדימות לעידוד הצמיחה. המארח, ראש ממשלת קנדה סטיבן הארפר, פעל על-מנת שגישת הריסון תגבר, גם אם בדרך לניצחון היה מוכן לתת פטור מסוים ליפנים, שבעייתם איננה אינפלציה אלא דיפלציה - צניחת מחירים. את בריטניה ייצג הפעם ראש הממשלה הטרי דיוויד קמרון, שכבר מנהיג מדיניות קיצוצים שעל-פי כמה משקיפים היא חריפה יותר מזו שהנהיגה אשת הברזל מרגרט תאצ'ר בשנות ה-80. גם לקמרון חשובה הצמיחה, כמובן, אבל לדבריו, מדינות כגון בריטניה "חייבות לנקוט פעולה על-מנת לשמר רמת ביטחון החיונית לצמיחה".
אובמה ניהל מלחמת מאסף: מצד אחד הוא שיבח את עמיתיו האירופים, הנוקטים צעדים קשים, אך מצד אחר הדגיש: "עלינו להכיר שהבריאות הפיסקלית של מחר תישען במידה לא קטנה על יכולתנו ליצור מקומות עבודה וצמיחה היום". האמריקנים זכו בוויתורים בהחלטה הסופית, שציינה שקצב צמצום הגירעון חייב להשתנות ממדינה למדינה על-פי מצבה.
לזכותו של אובמה ייאמר שיש צדק בדבריו. מצב שבו מדינות מסוימות מרסנות את הכלכלה במידה דרסטית, ואילו מדינה כגון ארה"ב ממשיכה להזרים כספים למשק, יוצר מצב בלתי הוגן. נוכח התנאים של סחר חופשי המדינות שידן קפוצה יזכו לייצא עוד למדינה כמו ארה"ב, וכסף אמריקני שנועד ליצור מקומות עבודה לפועלים אמריקנים ייצר למעשה מקומות עבודה עבור פועלים אירופים.
אולם גם בארה"ב הוויכוח משנה כיוון. האופוזיציה הרפובליקנית מזמן משדרת על אותו גל כמו הגרמנים וקובלת על ששפיכת הכספים לא הצליחה לצמצם את האבטלה. קרוגמן מציין בטורו שהמגמה התהפכה, ועתה רפובליקנים ודמוקרטים שמרנים בקונגרס אינם מוכנים לסייע למדינות בארה"ב הנתונות בגירעון בגלל המיתון, וגישה כזאת תביא לריסון בדלת האחורית. אליבא דקרוגמן, שינוי המדיניות מבשר על לא פחות מקטסטרופה.
על כל פנים, נשיא ארה"ב הוא בכל זאת פוליטיקאי, וככזה הוא מבין היטב את כיוון הרוח. לכן היה אפשר לשמוע גם את אובמה בין המצדדים בריסון, או לכל הפחות בתקציב מאוזן. אובמה אמור לקבל את ממצאי הוועדה שמונתה לחקור את הגירעון בתקציב בדצמבר (חודש אחרי הבחירות), ואז הוא מבטיח לטפל בבעיה במרץ. "בשנה הקרובה (2011), כאשר אתחיל להציג בחירות קשות למדינה, אני מקווה שכל הצעקנים בנושא הגירעונות יצטרפו למאבק", אמר נשיא ארה"ב. תמיכת מבקריו תשמש הוכחה שביקורתם הייתה כנה ולא רק קרדום פוליטי לנגח את הממשל. כמובן, יש שתי דרכים לאזן תקציב: העלאת מיסים וקיצוץ בהוצאות. אובמה יבחר באופציה הראשונה, ואילו הרפובליקנים טוענים שהדרך המועדפת היא קיצוץ בהוצאות.