ספר במדבר על שלל עשר פרשיותיו ו-1,288 פסוקיו (וסימנך: ה"התאחדות המאוחדת") אוצר בקרבו מספר חוקים שהקב"ה נתן לבני ישראל ובעיקר, סיפור קורות עם ישראל ב-42 תחנות מסעם/נדודיהם/הליכתם במדבר במשך 40 שנים מאז עזיבתם ויציאתם מ"בית העבדים ומכור הברזל" (=מצרים) ועד בואם אל פאתי ארץ כנען, הלא היא ארץ ישראל העתידית, ארצו הנבחרת והמובחרת של הקב"ה ואשר ניתנה לבית ישראל המכונה בתורתנו הקדושה "עם סגולה" ו/או ""ממלכת כוהנים וגוי קדוש". והיה זה מאחד לחודש השני לצאתם ממצרים ועד אחד לחודש החמישי של שנת ה-40.
יש לציין שלא רק חוקים וסיפורי מקרא מדהימים גלומים בספר הרביעי של "חמשת חומשי התורה". דמויות שליליות כמו גם ובעיקר דמויות חיוביות, כמו למשל: מרים, משה, אהרון, אלעזר, פינחס, יהושע וכלב וכיוצ"ב מוזכרות לאורכו ולרוחבו של הספר, כשהמכנה המשותף לדמויות מיוחדות אלה הוא: מסירות נפש, נתינה מעל ומעבר ועוד. אין לנו כל ספק שבזה שהתורה ייחדה לדמויות אלה מקום של כבוד בפנתיאון השמות הנצחי והאלמותי של עם ישראל לדורותיו, רצתה היא ללמדנו על אחד מן המאפיינים החיוביים והחשובים ביותר שאנו יכולים ללמוד מדפוסי התנהגותם, הנהגותיהם ומעשיהם, ביחד וכל אחד לחוד, והוא: הכבוד והאהבה שרחשו הם לזולת, לעם ישראל ופעמים תוך סיכון חייהם.
על דמויותיהם ההרואיות כבר נכתבו פסוקים רבים והררי מדרשים/מימרות חז"ל המספקים חומר למכביר. ברם, בגין גזירת אורך ועורך לא נוכל להרחיב ולפרט. מכל מקום, ממקורות אלו ואחרים ניבטות ומזדקרות דמויות קדושות, טהורות, מיוחדות ומלאות יופי והוד קדומים, אשר פעלו ללא לאות למען עם ישראל ורווחתו הפיזית והרוחנית והם לימדו את דורם, כמו גם את הדורות שבאו אחריהם, מהי משמעותו האמיתית של מוטיב האחדות וחשיבותו בעם ולעם ישראל, קרי: אהבת ישראל אמיתית. למותר לציין, שדווקא בימים טרופים וקשים אלה, שבהם מבקשי נפשנו ורעתנו מרימים ראש וחלקם אף מצהיר גלויות, בעזות מצח וללא בושת פנים על רצונו להשמידנו ולהעבירנו מן העולם, אנו נדרשים לעשות כל שלאל ידינו "לפשפש ולתקן מעשינו" ולהעצים את מכלול המידות הטובות ובעיקר מידות של פירגון, אחדות ואהבת ישראל, "אהבת חינם" שתשמש כאנטיתזה ל"שנאת החינם" אשר הובילה את העם היהודי למצב של חורבן ושואה קשים מנשוא ומספר. הבה נישא תפילה לבורא עולם שיעזרנו להגיע למציאות אוטופית כזו ונזכה עוד בימינו לראות נחמה, ששון ושלום בארצנו ובכל אתר לצערנו, והסיפור שיובא להלן משקף בצורה הטובה ביותר על הלך רוח חשוב שהוא היסוד והאושייה לבניית העם היהודי כחברה תומכת, אוהבת, מפרגנת ומכבדת, כמו גם לגאולתו העתידית של עם ישראל בעגלא ובזמן קריב. סיפור אמיתי זה (אשר נלקח באישור טלפוני מן הגיליון התורני "מיכאל שר ישראל", גיליון מס' 166 לפרשת "בלק") מעיד יותר מ"אלף עדים" את מה שהקב"ה מבקש תדיר מעם ישראל: "בניי ובנותיי היקרים. מה אני רוצה מכם? - אלא, שתהיו אוהבים זזה את זה ומכבדים זה לזה". ומעשה שהיה כך היה:
- "אני עובדת כפקידה בכירה בחברה קבלנית ידועה. אי לכך, אני משתדלת לקחת רק מספר ימי חופשה לאחר תשעה באב כדי לנפוש קמעה עם משפחתי. בשנה שעברה מעבידי הציע לקחת 10 ימי חופשה באמצע חודש תמוז. וזאת, בעקבות "בונוס" מיוחד שקיבל עבור כל עובדי המשרד מאחד מבתי המלון הידועים. לקחתי את החופשה המוצעת בשמחה ואף בני ביתי היו מאושרים על השינוי המרענן. בלילה שלפני היציאה, בעודנו עסוקים באריזת החפצים, פנה אלי בעלי ואמר בדאגה: "אני חושב שלא נוכל לנצל את כל ימי החופשה. איננו יכולים להשאיר את הבית ימים רבים ללא שמירה. ידעתי בדיוק למה הוא התכוון. סכום כסף גדול של דולרים הצטבר ובזה התכוונו לרכוש דירה גדולה יותר בגלל התרחבות התא המשפחתי. בעלי הציע שנשאיר את הכסף למשמרת אצל משפחת ל., השכנים שממול כי ראש המשפחה משמש כרב מכובד באחת השכונות בעיר. באופן נחרץ התנגדתי ואף הוספתי: "לצערי, בשנה האחרונה נוצרה חומה של 'שנאת חינם' בינינו. אתה הרי מודע לטיב היחסים העכורים בינינו".
החלטנו להחביא את הכסף במקפיא שבמרפסת הבית, בתוך שקיות העופות כי שם "לא יעלה על דעתו של אף גנב לחפש". כל אנשי הבית התגייסו למלאכה הלא נעימה והלא סימפטית בעליל היות שאצבעותינו קפאו. למחרת בבוקר יצאנו בשמחה לחופשת הקיץ. החופשה הייתה נעימה ומוצלחת. חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים ואפופי רשמים. כבר בפתח הבית קידמה את פנינו צחנה נוראית. "איזה ריח נורא" - אמרנו ונחמה הבת הגדולה הוסיפה ואמרה: "זה מגיע מהמרפסת".
מיהרנו אל המרפסת. הריח הנוראי נדף מן המקפיא. פשוט, שכחנו להפעיל את החשמל ולכן העופות התקלקלו. בקושי יכולנו לנשום. בעלי הלך להתפלל "מנחה וערבית" והודיע שהוא יאחר כי "הוא ילמד הערב עם החברותא שלו. אשר על כן, החלטתי שחייבים לזרוק מיידית את כל העופות המסריחים אל "הצפרדע", אל פח האשפה הציבורי שעמד בקרן הרחוב.
בעלי חזר לאחר מספר שעות הביתה ומיד ניגש היישר אל המרפסת. "מה זה? מה קרה? איפה העופות" - נפלטו השאלות בצרורות וכאב חד פילח את ליבו.
"מה פירוש איפה? - עניתי. "העופות בפח הזבל הציבורי". סיפרתי לו את סיפור המעשה. "אוי ואבוי" - התחיל הוא לזעוק כשהוא ממרר בבכי קורע לב. "כל חסכונותינו ירדו לטמיון".
לאחר "שהתאושש" קמעה בעלי החליט לרדת ולנבור בפח האשפה. "הדולרים יקרים ולא אוכל לוותר עליהם" - הודיע לי נחרצות ויצא עם הבן הגדול כשפנס בידיהם.
השכן שלנו, הרב ל'. חזר מן הישיבה וראה את בעלי ובני נוברים בפח האשפה. לשאלתו "מה קרה"? - בעלי לא התבייש וסיפר לרב את הסיפור המביך וההזוי... בטרם הספיק בעלי להגיב הרב הוריד את חליפתו וביקש מבני להחזיקה. הפשיל שרוולים ונכנס יחד עם בעלי אל פח האשפה והתחיל לנבור ולחטט בשקי האשפה. לפתע, שאל הוא את בעלי: "האם זו אחת השקיות"? "כן, ברוך השם" - השיב בעלי כשעיניו יוקדות משמחה. "אומרים שלכסף אין ריח. אבל, לכסף שלכם יש ריח ועוד איזה ריח..." - צחק אמר הרב כשהוא מגלה שקית נוספת ועוד שקית... שניהם יצאו מהצפרדע כשהם מלוכלכים אבל עליזים, שמחים ומחובקים כחברים טובים ביותר.
בעלי ואני ניגשנו להודות מקרב לב לשכנים המקסימים. "הייתם שליחים כל-כך נפלאים" - אמרתי בהרכנת ראש אבל באהבה רבה. שנת היחסים העכורים כאילו נמחקה וחלפה לה. "מחר יחול י"ז בתמוז" - השיבה הרבנית והוסיפה: "מוכרחים לאסוף יותר ויותר זכויות ובמיוחד בכל הקשור למצוות אשר בין אדם לחברו. זכויות של אהבה ודיבוק חברים..."
"בזכות המעשה הנאצל של הרב נוספה עוד לבנה גדולה ומאירה של אהבת הבריות והזולת לבניין הבית, קיר: בית המקדש, לבנה אחת גדולה של זהב" - מלמלתי בשמחה. "אין ספק שנוספה עוד לבנה חשובה לבניית בית המקדש במהרה בימינו" - הוסיף ואמר כבוד הרב..."
|