יש שיר כזה ממש, חיים בסרט הודי. ובהודו יש תעשיית קולנוע גדולה לא פחות מתעשיית הקולנוע בהוליווד. והאמת, הסרטים ההודים של היום זה לא מה שהיה פעם. אני לא מדבר על פעם-פעם של המבוגרים. אלו, זוכרים עדיין את ההליכה בימי שישי בצהריים לקולנוע דימונה או לקולנוע אילת, והצפייה בסרטים קורעי הלב של ראג' קאפור. אלו היו סרטים בשחור-לבן שנתנו לצופים את האפשרות לצבוע אותם כל אחד לפי חלומותיו ומשאלותיו.
סיפר לי מישהו שהיה חייל באותה תקופה, איך הוא היה שומר את הגרושים הבודדים שהוא קיבל כחייל, כדי לצפות בסרט ביום שישי בצהריים. היו פעמים שגשם באולם לא היה סוג של אפקטים, אלא פשוט שהקולנוע היה נוזל מים, והיה צריך לבוא עם מטרייה. הסרטים, יש לציין, משכו אליהם צופים לאו-דווקא מהאוכלוסיה ההודית. היו שם מכל העדות כולן, והתמימות והחמימות ניצחו מעל הכל.
אחר-כך החלו להגיע הטלוויזיות הביתיות בצבע, והסרט הקבוע היה דווקא בימי שישי בצהריים סרט ערבי. זה איכשהו היה מצולם תמיד באותו הצבע, וכילד לא היה לי מוזר לשמוע את קולות הדוברים בערבית במבטא מצרי. אם זוכרים היטב, היו משפחות שגלשו בימי החורף גם אל תוך השבת מבלי משים לב, אבל זה היה טרם התקופה שבה זה שינה למישהו, ופשוט לא הייתה מודעות לכך ששבת מבטלת סרט ערבי.
כשהגיעו מכשירי הווידאו הראשונים החלו להיפתח גם ספריות הווידאו, וחנויות התבלינים ההודיות החלו למצוא אפיקים חדשים של מכירת והשכרת סרטים היישר מבית הוליווד-בוליווד.
רק כדי לסבר את האוזן, באוכלוסיה של כמעט מיליארד איש, גם אם ישנו סרט כושל שזוכה לצפייה של אחוז אחד בלבד מהאוכלוסיה, זה אומר שצפו בו עשרה מיליון איש. זה קצת יותר ממה שזוכה לו סרט ישראלי בשיאו.
אבל במקביל באותן שנים, החלו הסרטים ההודיים גם להגיע יותר אלינו הביתה. כילד בן עשר, לא היה אכפת לי לשבת מול המסך למשך שלוש שעות רצופות של סרט. היום, אני לא ממש מסוגל לעשות את זה. אבל אז, הידיעה שבערוץ השני ממתין שוב הערוץ הראשון, הייתה מספיק חזקה כדי לשכנע אותי לשבת מול הסרט.
בהודו, כך סיפרו לי, קולנוע הוא בעצם משטח מגודר, והמסך הוא לעיתים קיר הבניין ממול. התנאים לא משנים כלום לאלו שבאים לשם ולא מפריעים להם לצאת במחול כשיש שירים. נגמר הסרט וחוזרים למציאות לא קלה של חיים בדוחק.
הסרטים האלו של שנות השמונים, יש לומר, היו סרטים מעניינים. משום מה, אף פעם לא הבנתי איך השחקן, לחוץ ככל שיהיה, יכול ככה פתאום לצאת בריקודים ובמחולות. אני לא מדבר על ההסתתרויות מאחורי עצים כדי לדבר עם השחקנית, שבינינו מי מדבר ככה עם בחורה בימינו, ומי שכן - הרי הוא צפוי לאשפוז בכפייה. אבל לצאת ככה, בריקוד באמצע הרחוב, ריקוד ספונטאני לחלוטין, מי תכנן את המוזיקה ברקע? ואיך זה שכולם מסביבו רוקדים איתו ויודעים בדיוק אלו תנועות צריך לעשות. מה שכן, השירים שם תמיד זכו לעדנה ועד היום משמיעים אותם באירועים ובמפגשים שונים.
או למשל כשיש מכות בסרט, תמיד המכות נשמעות אותו הדבר, והן תמיד נשמעות לפני שהן נראות. בדיוק ההפך מהמציאות, בה קול ההתנגשות נשמע רק אחרי ההבזק. האנשים עפים עוד לפני שהמכה פוגעת בהם, וגם שם למדו את השיטה של להכפיל את המכה עשר פעמים ולהסריט את זה מכמה זוויות, כשבסוף יש מכה אחת לסיום שבה מישהו שוב פעם עף. ולא משנה מה, כל סצנת מכות - תמיד חייבים להפוך בה איזו עגלה של ירקות שיש ברחוב. תגידו לי, לא חבל להפוך ככה עשרות קילוגרמים של אבטיחים וקישואים?
גם היריות שם נשמעות אותו הדבר, ותמיד זה אקדח ישן עם מחסנית של שמונה כדורים שיורה עשרות כדורים, ותמיד פוגעות בקצה של הדלת ומוציאות עשן, ואף פעם לא פוגעות בגיבור עצמו. הגיבור עצמו מצליח תמיד לברוח מכולם, להרביץ לרחוב שלם של ניצבים, לקפוץ גבהים, לשיר, לרקוד וגם בסוף לנצח את כולם.
אבל היום, הסרטים ההודיים הרבה יותר מערביים, הרבה יותר צבעוניים, והשירים הרבה יותר בקצב אמריקני, עם הלבוש האמריקני. הסרטים ההודיים של היום, למרבה הצער, הם סרטים מערביים בשפה הודית - מתאים לעולם, אבל כבר לא בשבילי.
