לפני עשרים שנה עמדתי בראש המרחב הצפוני של שב"כ, שכלל את רצועת הביטחון בלבנון. הנחיות הדרג המדיני היו חדות וברורות: החזירו את רון ארד ואת נעדרי קרב סולטן יעקב, או לפחות הביאו מידע מבוסס על גורלם. ימים ולילות הפכנו כל אבן, אך ללא תוצאות. לא הרמנו ידיים, אבל גם לא השכלנו לחזור לדרג המדיני ולומר לא הצלחנו - חפשו חלופות אחרות כל עוד יש סיכוי להחזירם הביתה.
לפני 16 שנים, בהיותי ראש השב"כ, נחטף נחשון וקסמן ז"ל. תוך פחות משבוע הביא השב"כ מודיעין מדויק שהוביל להחלטה מושכלת לשחררו במבצע צבאי. מיותר לומר שכל אופציה אחרת, כמו משא-ומתן שהיה מוביל לשחרורו של השייח' יאסין, נדחה על הסף. הסוף ידוע: המבצע לשחרור נחשון וקסמן נכשל. נחשון וסרן ניר פורז ז"ל שילמו בחייהם, והשייח' יאסין שוחרר שנה לאחר מכן בעקבות ניסיון החיסול הכושל של משעל.
אצלי, לפחות, הפצעים האלה לא הגלידו לעולם.
ארבע שנים לאחר חטיפתו של גלעד ניסינו הכל. ניסינו להגיע למודיעין משובח והיתכנות מבצעית לשחרורו ולא הצלחנו. עצרנו בכירי חמאס פוליטיים תוך מתיחה מקסימלית של מערכת החוקים של מדינת ישראל, כקלף מיקוח, ולא הצלחנו. כבשנו מחדש את רצועת עזה במבצע "
עופרת יצוקה" וגלעד עדיין שרוי במחשכים. הטלנו סגר על רצועת עזה, וניהלנו משא-ומתן. מתווכים וממונים באו והלכו.
קריטריונים לשחרור שנקבעו כקו אדום שאין לעבור עליו, נחצו שוב ושוב. הבטחות למשפחת שליט הופרו ולעיתים נדמה ששכחנו תוך כדי המאמצים הרבים והכנים, שאי-שם נקבר חיים חייל שלנו שכל עולמו הוא תקווה לחיבוק אוהב.
בארץ הקטנה והמסוכסכת הזו, עושה רושם שלמרות גאוותנו בשכלנו וביכולתנו, איננו יודעים להפיק לקחים. ארבע שנים אחרי צריך להפיק לקחים ממה שהיה. גלעד שליט לא היה אמור להיות קורבן לחטיפה שהאחריות לאירוע היא בראש ובראשונה על צה"ל. אני מקווה שהופקו הלקחים.
תמיד צריך לתת הזדמנות לשחרור מבצעי או מיקוחי. ארבע שנים אחרי, על ראשי מערכת הביטחון להתייצב בפני הדרג המדיני ולומר אין אופציה. מה שלא הושג בשבועות הראשונים ובחודשים הראשונים, לא יושג. נשאר המשא-ומתן ותג המחיר. הניסיון הרי לימד אותנו שתג המחיר הראשוני שנקבע על-ידי האויב האכזר, חמאס או חיזבאללה, הוא הזול ביותר. ככל שהמשא-ומתן מדשדש מתרחש רק שינוי אחד - המחיר עולה, ואנו הופכים קווים אדומים לקווים מגומי. חוכא ואטלולא.
האינתיפאדה השנייה גבתה 1,000 הרוגים ישראלים, כאשר חלק מרבי-המרצחים ששמותיהם מופיעים תחת "המחיר שאין לשלמו" ישבו בכלא. שלא יוליכו אותנו שולל. השקט היחסי השורר כיום אינו תוצאה של היות רבי-המרצחים בכלא. מוכשרים וצעירים מהם מסתובבים שם בחוץ. השקט מושג בזכות עבודה מזהירה של צה"ל והשב"כ, בזכות ההרתעה שהושגה במלחמת לבנון ובמבצע עופרת יצוקה, ובגלל שלארגונים האלה יש אינטרסים פוליטיים אחרים שהטרור אינו משרתם לעת הזו.
זה הזמן להחזיר את גלעד הביתה.
לסיום, מילים ספורות כאזרח, כאדם:
לילות רבים לפני שאני נרדם אני חושב על גלעד ועל אביבה. בבוקר, כאשר אני מתעורר, אני חושב כמה טוב ישנתי הלילה. והם? אם נרדמו, בוודאי הקיצו שוב ושוב עם אותו כאב עצום בלב. אותה תעוקה שאין לשאתה. גלעד הרוצה את אימא, ואימא הרוצה את גלעד.
ימים רבים, כסגן נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, כאשר אני עומד לצידם של הסטודנטים בתור מול דוכן השווארמה, אני מביט בהם וחושב על גלעד. הרי עכשיו בוודאי היה עומד כאן עם חבריו, הלפטופ על כתפו, והוא מדבר בעליצות על משחק המונדיאל שצפה בו אמש כמו כולם.
גלעד בשבי זה מצב לא אנושי ולא מוסרי. זו גם מציאות חסרת בסיס הגיוני. החזרת גלעד נמצאת היום בידינו. הביאו את גלעד הביתה היום!
