בקרוב תתקבל החלטה על המבנה החדש של החוק לעידוד השקעות הון ועקרונות התמיכה הממשלתית בהשקעות ליצוא.
בדומה לפעמים הקודמות בהם עלה הנושא לדיון, המצדדים בצמצום התמיכה הממשלתית מעלים את טיעוניהם: "החוק נכשל בעידוד והגדלת תעסוקה", "החוק הביא להקמת מפעלים לא כלכליים בגלל ביזבוז בהשקעות הון", "המפעלים היו קמים גם ללא החוק", "מפעלים הוקמו ונסגרו", "חשיבות עידוד היצוא פחתה בתקופתנו" ועוד.
חלק ניכר מהקיבוצים בפריפריה הוקמו מתוך תחושת שליחות וחלוציות עוד לפני המדינה וחלקם האחר בשנים הראשונות שבהם יכולת המדינה לסייע הייתה דלה. למרות זאת הקיבוצים הצליחו להיאחז בקרקע ולהקים חקלאות לתפארת.
אני משוכנע שגם אם המדינה הייתה מוותרת לחלוטין על תמיכתה בתעשיית היצוא בפריפריה היו קמים מפעלים בקיבוצים כחלק מתהליך ההתפתחות הטבעי, אולם הקצב היה הרבה הרבה יותר איטי והיכולת לקלוט עובדים מהקיבוצים ומהישובים הסמוכים דלה.
התעשיה הקיבוצית מוכרת מדי שנה בסכום של 35 מיליארד שקל,מתוכם למעלה ממחצית ליצוא והיא מעסיקה 35 אלף עובדים, מתוכם 70% בפריפריה. לא היינו מגיעים להישגים אלו ללא ההשקעות היקרות בציוד מודרני ובחלקו יקר, הקמה והרחבה של מבנים, השקעות במחקר ופיתוח ובטיפוח ההון האנושי.
מרבית הקיבוצים והיזמים האחרים שהקימו מפעלים בפריפריה לא היו יכולים לקחת על עצמם את גיוס ההון והסיכון הכרוך בהשקעות עתק. עמידתה של המדינה לצידנו נתנה את הדחיפה והביאה אותנו להישגים.
אני זוכר את עצמי כמנהל מפעל "ברמד" שהעסיק בשעתו 60 עובדים באזור קו העימות בצפון. כמנהל מפעל שלא היה משופע אז במקורות כספיים דחפתי את הנהלת המפעל והקיבוץ להשקיע סכומים של מיליוני שקלים בפיתוח המפעל בעזרת מענקי הממשלה. פיתוח זה הביא לידי כך שהיום מועסקים במפעל למעלה מ-400 איש מהקיבוץ ומישובי הסביבה. המפעל מפרנס עוד מאות משפחות חיצוניות בשירותי הובלה, אחזקה ועוד. זוהי תמונת המצב במספרים כאלה או אחרים בכ-200 מפעלים קיבוציים נוספים בפריפריה.
המיסים שמשלמים העובדים והחברות מחזירים שבעתיים את השקעות המדינה.
יש הטוענים שניתן להסתפק בהיקף התעסוקה הנוכחי בתעשיה בפריפריה, אך תהיה זו טעות חמורה לחשוב שניתן לעשות זאת ללא השקעות. "מי שלא הולך קדימה, הולך אחורה" קובע המשפט הנדוש ובשוק הגלובלי זה בהחלט המצב. מי שלא משפר את כושר התחרות שלו מוצא עצמו נדחק ומפסיד שווקים למתחרים מהמזרח וגם מהמערב.
האיום כעת הוא גדול מבעבר, מאחר שליצואנים יש אפשרות לפתוח מפעלים וקווי יצור בחו"ל - דבר שלא היה קיים בעבר. הממשלה החליטה לאחרונה להשקיע מאות מיליוני שקלים בהחזרת מדענים וחוקרים שירדו לחו"ל. מפעלים ש"יירדו לחו"ל" כבר אי-אפשר יהיה להחזיר לארץ. בשנים האחרונות למעלה ממאה מפעלים קיבוציים פתחו קווי יצור בהיקף כזה או אחר בחו"ל.
בעוד שבארץ נמצאת התעשיה באיום מתמיד של קיצוץ בהשקעות, בחו"ל הוגדלה התמיכה בתעשיה וניתן לקבל עד 50% מההשקעה בארצות "נחשלות" כמו אנגליה, ארצות הברית, גרמניה, ספרד , בלגיה, אוסטריה ועוד. שם כנראה מחקרי האוצר והבנק המרכזי מגיעים למסקנות שונות לחלוטין ממסקנות מוסדות אלה בישראל. ישנם מפעלים העומדים היום לפני השקעה בהרחבת קוו היצור. במפעלים הנ"ל עלות הקמת קו חדש נעה בין 10-15 מיליון דולר!!! האם יקימו אותו בחו"ל ליד מפעל קיים עם מענקים של 50%, או ירחיבו את המפעל כאן ללא שום תמיכה? נראה לי שהתשובה ברורה, במיוחד בתקופה שבה עלויות היצוא בארץ מאמירות באופן יחסי בשל פערי המטבעות. אנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שרק שדרת הניהול והמו"פ תהיה בארץ ואילו פעילות היצור תועתק ברובה למדינות אחרות.
גם התוכנית על שינויי איזורי העדיפות לפי המעמד הסוציו אקונומי של היישובים היא מופרכת מעיקרה. הרי מה זה משנה אם קבוץ שמיר לדוגמה מעסיק 500 עובדים מקריית שמונה במפעל בשמיר, או שהם מועסקים בקרייה עצמה? רוב ההשקעות בתעשיה בישראל בשנים האחרונות נעשות בהרחבת מפעלים קיימים. לכן העדפת מפעלים רק באיזורי תעשיה החדשים או באיזורים ברמה סוציו אקונומית נמוכה יפגעו קשות ברוב התעשיה הקיימת בפריפריה.
גם ללא תמיכה בחינוך בפריפריה עדיין יהיו מורים שילמדו בבתי הספר מתוך תחושת שליחות, גם ללא קידום ההייטק התחום יתקדם בזכות חזון של היזמים וגם ללא החוק לעידוד השקעות הון תהיה תעשיה בפריפריה. השאלה היא אם ההיקף וקצב ההתפתחו של כל אלה תספיק לצמיחה ההכרחית של הפריפריה בפרט ומדינת ישראל בכלל.
תפקידה של ממשלת ישראל הוא להחליט אלו תהליכים חיובים היא מעוניינת להאיץ ולחזק באמצעים ובמשאבים שבידה - תעשיית היצוא בפריפריה חייבת להיות אחד מהם!
