גדעון לוי מתוסכל. בצדק.
במאמרו מיום חמישי האחרון, הלין לוי על "הפגישה המצוינת" בין אובמה לנתניהו. צודק לוי באומרו כי "יותר מכל דבר אחר הוכיחה הפגישה, שבזבוז הזמן הנפשע יימשך. שנה וחצי חלפו מאז נכנסו שני האישים לתפקידם, ודבר כמעט לא השתנה". אכן, מאז היבחרותם של אובמה ונתניהו, המהלך המדיני בין ישראל לפלשתינים קפא כמעט לחלוטין. לוי תולה את האשמה בנתניהו שמתעתע בנשיא האמריקני, ובאובמה שחושש להרגיז את היהודים בשל שיקולי בחירות.
האמת היא שהסיבה העיקרית לשיתוק המדיני של בשנה וחצי שחלפו אינה קשורה כלל לתעתועיו של נתניהו או לשיקולים האלקטוראליים של אובמה. שורשי הקיפאון בין ישראל לפלשתינים נעוץ בקיפאון אחר: זה ששרר בין הממשל האמריקני לממשלת נתניהו בשנה וחצי האחרונות. כדי לקדם את המשא-ומתן בין ישראל לפלשתינים יש להצביע על הגורמים שהביאו לקיפאון, על-מנת שיכירו בנזק שגרמו.
עיקרון בסיסי במשא-ומתן המנוהל באמצעות תיווך הוא היכולת של הצדדים לתת אמון במתווך. כל הסימנים מראים כי נתניהו וכל הסובבים אותו איבדו את אמונם באובמה כמתווך שידאג לעתידה של מדינת ישראל. מתנגדיו של נתניהו יתלו זאת בתחושת פרנויה תמידית שאופפת את נתניהו, אך לא כך היא.
כמה גורמים בישראל וגם כמה מיהודי העולם, תקעו שני טריזים משמעותיים בין אובמה לנתניהו בכל התקופה האחרונה. הטריז הראשון, היו כל אותם הניסיונות לשכנע את יועצי אובמה כי ה
ממשלה הישראלית החדשה רעועה, ולא תוכל להתקיים במשך זמן רב. כתוצאה מכך, ניסה
הממשל האמריקני ללחוץ על נתניהו במטרה לאלץ אותו לצרף את מפלגת קדימה ו
ציפי לבני לקואליציה, על חשבון השותפות מימין. במקביל לניסיונות אלה, גילו יועציו של נתניהו חששות כי
אובמה מנסה להפיל את נתניהו. כל אלה, לא אפשרו לנתניהו לראות באובמה שותף אמיתי ועל כן העדיף להרוויח זמן ולנקוט בגישת "עד שהפריץ ימות".
הטריז השני, היה משמעותי עוד יותר. גורמים רבים, פלשתינים, סעודיים ואפילו אמריקנים, עודדו את אובמה לנטוש את הדרך הדיפלומטית החיובית של ארצות הברית ולכפות הסדר על ישראל.
דיווחים אמינים למדי הראו כי הממשל האמריקני אכן בחן ברצינות אפשרות כזו.
החששות בצד הישראלי מכוונותיו של אובמה גדלו, וגם
ההכחשה של הנשיא האמריקני, הייתה מאוחרת מדי ולא החזירה את האמון בו.
למרות שלא ברור עד כמה שני הטריזים הללו ודווקא הם עשו את פעולתם אצל הנשיא אובמה ויועציו, בירושלים הם נתפסו ככאלה שהביאו להחרפת יחסו של אובמה לנתניהו. לכל אזרח ישראלי שפוי ברור שאף ראש ממשלה, לחיץ כמה שיהיה, יזיע כמה שיזיע, לא יסכים להיכנע ללחץ אמריקני אשר מקורותיו נתפסים כנקיטת צד בסכסוך במקרה הטוב, וכניסיון להפלת הממשלה במקרה הפחות טוב.
בפועל, אלה שמציגים עצמם כאלה שרוצים בהסדר בין ישראל לפלשתינים, הם אותם גורמים ישראלים שניסו להשפיע על הממשל האמריקני על-מנת שיפעיל לחץ על ישראל. בין הפעילים הבולטים בכיוון זה, ניתן למנות את אותו גדעון לוי, אשר בסדרת מאמרים בשנה האחרונה, קרא לאובמה להפעיל לחץ אגרסיבי על ישראל להגיע להסדר, כאילו היא הצד שדחה פעם אחר פעם הצעות נדיבות לסיום הסכסוך. כך קרה, שאותו גדעון לוי, ואיתו שאר שוחרי הסדר, שמבכים את אובדנו של הזמן האבוד מאז היבחרו של אובמה, הם גם בין האחראים להרחקת ההסדר בין ישראל לפלשתינים בשנה וחצי לפחות.
