גם לחופש הביטוי יש גבולות, גבולות של הפחדה

כשמדברים על מאבק למען הדמוקרטיה, צריך להבין את הכלים המשמשים את מי שמבקשים לסרסה. ברמת ההצהרות כולם תומכים בדמוקרטיה ובחופש ביטוי. בפועל, ה"בון טון" של מסרסי הדמוקרטיה זה לומר: גם לחופש הביטוי יש גבולות. בהתאמה, גורמים כמו "אם תרצו" פועלים על-מנת לצמצם באופן דרסטי את גבולות הלגיטימיות של חופש הביטוי. הם מנסים להחיל פרשנויות מרחיבות עד אבסורד למה הן סכנות ממשיות ומפחידות - כמו פגיעה בביטחון המדינה - וכך לצמצם מאוד את מה שמותר להגיד. כי מפני סכנה קיומית, מי לא יסכים לשתוק? לו היינו הולכים בעקבות ההגיון של "אם תרצו", אנשי שמאל ציוני, המאמינים כי הכיבוש הוא סכנה קיומית לישראל, היו צריכים לתבוע את צמצום הזכות לדבר בעד התנחלויות וארץ ישראל השלמה, מפאת הסכנה. באופן אירוני, הדה-לגיטימציה של ישראל בעולם, שמדאיגה את "אם תרצו" כסכנה קיומית, היא אכן תוצר של אותו כיבוש המלווה במשטר אפליה, ולא תוצר של כמה ארגונים ישראלים המבקרים תופעות אלו. בעולם, בניגוד לבישראל, האמינות של משקיפים זרים לא נופלת מעדויות של ישראלים, והם המקנים אמינות ללובי נגד משטר האפליה בשטחים. דוגמה מובהקת לפתלתלות של המבקשים לצמצם את חופש הביטוי גלומה בדו"ח שפרסמו "אם תרצו" לפני מספר חודשים כנגד ארגוני הקרן החדשה לישראל. הדו"ח הציג עצמו כעוסק בפעילות הארגונים נגד התנהלות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה". ניתוח הדו"ח מגלה כי הוא כלל לא קשור למבצע בעזה, אלא לפעילותם השוטפת של הארגונים בביקורת מדיניות הממשלה כלפי המיעוט הערבי בישראל ובשטחים. יוצא מכאן שכל ביקורת מהסוג הזה מתוייגת תחת הכותרת: פעילות נגד חיילי צה"ל בעת מלחמה. ומכאן שכל ביקורת כזו איננה לגיטימית, משום שהיא עשויה לשמש בעתיד ועדה של האו"ם שתחקור מבצע כזה או אחר. מהלך פתלתל זה יוצר חוסר לגיטימציה לביקורת הממשלה - בין שהוא מתכוון לכך ובין שלא. טריק נוסף הוא לתקוף את נציגי המיעוט ותומכיהם. כך כיוונו "אם תרצו" לחץ על הקרן החדשה לישראל להתנער מעדאלה - ארגון שהתפתח כנציג אותנטי מטעם החברה האזרחית לתביעות של המיעוט הערבי. אם רוצים לתמוך בזכותו של המיעוט הערבי לנציגות בחברה האזרחית, צריך לתמוך בעדאלה ולא באגודת הערבים הציונים שטרם קמה. אבל בעידן צמצום גבולות הלגיטימיות, לא תיתכן הבחנה בין תמיכה בזכות להביע עמדה - שכדי שתהיה אפקטיבית, יציגה וממוסדת, היא דורשת מימון מינימלי - לבין תוכנה של העמדה. גורמים משתיקנים מלינים על ארגונים ערביים וארגוני שמאל שמבקשים לחתור תחת אופיה היהודי של ישראל. כמה בקלות הם שוכחים שאופי כזה מעולם לא התגבש. ישראל מעולם לא הסדירה באמת, לעומק ובאופן שיטתי, את היחסים בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה שלנו. כך שאופיה של ישראל, ובכלל זה החלק היהודי שבו, הוא פשוט תמונת מצב של חיבורים פוליטיים ארעיים שנתקבעו. למשל, הסטטוס-קוו בעניין דת ומדינה לא זכה להסכמה ותמיכה ציבורית רחבה, והוא נושא לוויכוחים ומתיחויות מקוטבים ותמידיים. העובדה שכלום לא מוסדר באופיה של המדינה מובילה לכך שגם אין קווי יסוד. לוואקום הזה נכנסים ארגונים ותנועות שמנסים לנסח כללים במקום בו נמצאים דפוסים נגררים או הסדרים זמניים. אמנת גביזון-מדן היא דוגמא לניסיון כזה, וכך גם מסמך החזון הערבי. שניהם נכנסים לריק, ולא חותרים תחת הסדר קיים. הגבלת הזכות לדבר על קווי היסוד של ההסדרים בישראל, משמעה שאנו דבקים בריק, ולא באופי כזה או אחר. לאחר מכן הריק הזה מוצג כסלע קיומנו, שכל פקפוק בו הוא סכנה קיומית ועילה לצמצום גבולות חופש הביטוי.