הדמוקרטיה כקרדום חפירה

האם זו אפליה? גזענות רחמנא ליצלן? הדרת המגזר הערבי? לא מיניה ולא מקצתיה. המדובר הוא בשימוש בדמוקרטיה הפתוחה שלנו, הן מחוסר ידיעה והן מכוונת זדון באשר למונח "חופש הדיבור והביטוי" במשטר הדמוקרטי. חופש הביטוי הינו יסוד מוסד במשטר הדמוקרטי, אך אינו במשתמע גם חופש השיסוי. זוהי מנטרה, אמירה המגלמת בתוכה יותר מהנגלה. קיים קו ברור בין זכותו של אדם 'לחשוב' בחופשיות מוחלטת ו'לבטא' מחשבותיו בפומבי בחופשיות מירבית באין אונס, לבין חציית אותו הקו כאשר אותו פרט מחליט להוציא את מחשבותיו ורצונותיו האישיים או הציבוריים מן הכוח אל הפועל תוך שמקעקע את זכות הקיום של האחר. אותם כללי חופש מוחלט לחשוב ולהתבטא, מקבלים סייגים מסוימים כאשר אותו הפרט מחליט לבטא רצונותיו בפומבי, בעוד הסייגים הולכים ונערמים כאשר אותו פרט חורג מגדר התבטאות גרידא ומחליט להוציא באורח נלוז אל הפועל את מחשבותיו והתבטאויותיו. גם חופש הביטוי ה"מקודש" אינו פרה קדושה תמה. באם יחליט הפרט (במדינה מתוקנת...) לחרוץ לשון הרע נגד חברו ובכך יפגע בשמו הטוב, ברווחתו ואפשר אף בקיומו - הרי שפשע ועליו לשלם כגמולו. באם הפר אדם את תקנות הסוביודיצה (דהיינו, איסור דיון פומבי מהליך המשפטי) ופשק שפתיו בעוד משפט מסויים מתנהל ונמצא בעיצומו, הרי שפשע ועליו לעמוד לדין על כך. ומכאן ברי הוא כי ישנם סייגים לחופש הביטוי, גם כאשר הינו מכוון נגד המדינה ולא אך נגד פרטים בה, מעבר למינון מוסכם, מידתי ומקובל. כמובן שקיימות רמות שונות של הוצאת לשון הרע או סוביודיצה, וחייבים אנו בשום שכל ואיזון אינטלקטואלי לבור את התבן מן הבר. כך גם כאשר אדם מחליט לעשות מעשה ולהוציא מחשבותיו מן הכוח אל הפועל. הבה ונקצין: רובנו סובלים ממחסוך במזומן בשגרת חיינו, שהרי זה הינו משאב מתכלה. רבים מאתנו ודאי משווים בנפשם עד כמה היה נאות עבורם סכום נכבד של מזומנים בבנק. מיעוט קטן יותר אפשר שמהגג על שוד בנק או אמצעי פלילי אחר-כך שישיג מאווייו. כמובן שהגיגים אלו הינם לגיטימיים למהדרין, מותר להגג בחופשיות, מותר אף לבטא מאוויים אלו. אך באם יחליט המהגג לעשות מעשה, לשלוף אקדחו ולשדוד את הבנק מעבר לפינה, הרי כאן נחצה קו אדום ברור ועלינו להשית עליו עונש חמור. הנה היא השיטה הדמוקרטית כולה על רגל אחת. ומן המשל אל הנמשל: חברת-הכנסת זועבי כמוה כאותו שודד הבנק. היא שהתה משך ימים ארוכים על סיפון ה"מאווי מרמרה", אין מצב שלא נחשפה במידה זו או אחרת לכוונות הטרור של חלק מהנוסעים כלפי חיילי צה"ל. חובתה כאזרח, לא כחבר-כנסת, כאזרח מדינת ישראל, הייתה לנסות לעצור את העתיד להתרחש או לדווח על כך לשלטונות המוסמכים. משלא עשתה לא זאת אף לא ההוא, ובאשר הינה מחצרצת מעל כל במה אפשרית (אשר ניתנה לה כחברת-הכנסת – הנה הקרדום לחפירת הדמוקרטיה), כי פעולת הטרור בהשתתפותה על סיפון ה"מרמרה" הייתה לגיטימית למהדרין, הרי בכך הינה מפלילה עצמה, שהרי כאומרת כי ידעה גם ידעה את שעתיד להתרחש, ובכך שמה עצמה בצד הטרור והפכה לכן לשותפתו. כך גם כדוגמה נוספת הינו דין חברו של הרוצח, גם באם לא רצח באורח פעיל אך נכח בזירת הרצח ועודדו, בלא שניסה להניאו מכך ולא דיווח לרשויות, הרי שרואים אנו בו שותף לפשע ברמה זו או אחרת. אדון יהודה וינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, אינך חוזר בך מהחלטתך השגויה (התקינה פוליטית להלל) שלא להעמיד את זועבי לדין?

ובאשר ליושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין - התבלבל המסכן. הלה, או שהינו מנסה להיות קדוש מהאפיפיור, או שאינו משיג כלל מהותה של הדמוקרטיה. בכך שמנסה באורח סדרתי למנוע צעדים לגיטימיים מצד חברי-הכנסת כלפי זועבי, הריהו מציב עצמו כעוכר הדמוקרטיה ולא כמצילה. נראה כי ריבלין, שלא בטובתו, מתווה לאותם עוכרי מדינת היהודים היושבים בכנסת את הדרך הכיצד לנצל את הדמוקרטיה "כקרדום לחפור בו" על-מנת לקעקעה ויחד עימה את מדינת היהודים. חבל, אדם בגילו עם ניסיון כשלו אמור היה זה מכבר ללמוד דבר או שניים בהלכות קיום ושרידות יהודים. באם ימשיך כך, אפשר שנראה בו כמוותר על חלום הנשיאות בו כה חשק. אין האמור כאן בהתייצבותו מאחורי זועבי ה"ערבייה", לא מיניה ולא מקצתיה. האמור הוא בהתייצבותו מאחורי מקעקעי הדמוקרטיה העושים בה שימוש כ"קרדום לחפור בו" על-מנת לקעקעה, בתואנת "חופש הביטוי" ו"זכויות המיעוט" שאינן ממין הענין ועם כך קשה להשלים. עוד מעט קט והלה יצדיק את מעשה חבר-הכנסת הנמלט מאימת החוק עזמי בשארה; הלה, הוא שסלל הדרך לחנין זועבי ומשובטיה. הרי בשם "חופש ביטוי" פרוץ, מופקר ומעוות ניתן גם לתרץ ריגול של אזרח נגד מדינתו ולא רק בידי ערבים-ישראלים. שהרי בשם אידיאולוגיה מעוקמת, בשם סיסמאות שהפכו לבזויות ובדין, כגון "זכויות אזרח" מסורסות, הנחמסות בידי אזרחים, יהודים כערבים, רבים וארורים פנו לריגול נגד ישראל על-מנת למוטטה מבפנים.

זועבי גם יצאה באורח מניפולטיבי נגד המגבלות שהוטלו עליה על-ידי הכנסת בתואנה המבישה כי הדבר מהווה "תקדים מסוכן כלפי הציבור הערבי". כמעט שאנו שומעים מתנגנת ברקע את הנעימה "המדינה (ישראטין) זו אני". נוזלי האפסיים של הח"כ ודאי עלו לראשה. עם כל הכבוד (ושמא בלעדיו), זועבי אינה הציבור הערבי ואת מעשיה עשתה על דעת עצמה בלבד. גרירתו של הציבור הערבי לכסות ערוותה הטרוריסטית הינו מביש. זועבי מצביעה לשלילה לעבר חברי-הכנסת אשר לטענתה מונעים נגדה מתוך רגשות נקמה. האם האישה הזו ליצנית? כמובן שאנו מונעים גם מרגשי נקמה, שהרי אנו זוכרים היטב "את שעשה לנו עמלק". הפלשתינים כבר קטלו מתוכנו כ-20,000 נפשות יהודיות יקרות משך מאה השנים שחלפו ועדיין מתעקשים להמשיך ולרצוח בנו. כמובן שנרצה לקחת נקמה מאלו היושבים בכנסת ישראל בעודם נותנים יד למרצחים הטרוריסטים. אנו גאים ברגשות הנקמה, אנו אך בני-אדם, ובני-אדם, כאשר מרצחים בהם, שואפים לנקמה. אנו רדפנו אחר הנאצים ועוזריהם לשם נקמה ואנו נרדוף אחר הפלשתינים ועוזריהם מאותה הסיבה, כשם שבד-בבד נשמח לעשות עימם שלום, באשר אנשי שלום אנו. המניפולטיבית-זועבי מכוונת חיציה לעבר "יפי הנפש" בינינו, אלו ה"אוניברסליים", ה"נאורים" לכאורה, אנשי השמאל הקיצוני הגלובלי, בכוונה לעורר רחמיהם האידיאולוגיים. נעלם מעיניה כי עם ישראל התפקח והחל להשיג מי הם אויביו מבית, וזועבי בהחלט הצטרפה לאויבי עמנו. נכון ומידתי עשתה כנסת ישראל כאשר הטילה מגבלות על זועבי. אין במגבלות אלו לזעזע את אמות הסיפין, אך הינן מהוות כתמרור אזהרה לפורצת הגדר הזו, המחפשת דרכים להשמדת מדינת ישראל היהודית (זכותה - במגבלות שתוארו לעיל), יחד עם חבריה בכנסת ישראל, שוטמי-עמנו מהמגזר, כי חוקי המשחק השתנו. נכון, מעט מדי ואף מאוחר מדי, אך הרי "מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא". במידה שתחזור זועבי על מעלליה למרות האזהרה שקיבלה כעת, הרי שיש לסלקה מכנסת ישראל לצמיתות.