בבדיקת ליקויי בנייה, לרוב מתמנה מומחה אשר במקצועו הוא הכי קרוב לנושאים הנבדקים. המדובר במהנדס אזרחי או באדריכל. בבוא המומחה לבדוק את הדירה, הוא אמור לבדוק ולכלול בחוות דעתו המקצועית מגוון רחב-יריעה של ליקויי תכנון ובנייה, החל ברטיבות ובליקויי איטום, דרך ליקויי בידוד, סדקים (לרבות קונסטרוקטיביים), ליקויי חשמל, אינסטלציה, אוורור, וכלה באי-התאמה לתקנות מבחינת התכנון האדריכלי.
למעשה, אין בנמצא איש מקצוע הבקי בכל אלה ברמה של התמחות עיקרית, אלא מטבע הדברים, ובהתאמה לתוכניות הלימודים שבמוסדות להשכלה גבוהה, כל מומחה מתמחה בחלק מסוים ממגוון זה; מהנדס אינו אדריכל, מתמחה בקונסטרוקציות אינו בהכרח גם מומחה לאיטום, והדוגמאות הן רבות.
מצד שני, לא יעלה על הדעת להזמין שורה ארוכה של מומחים למקצועותיהם הספציפיים ולתחומי התמחויותיהם, כדי לבדוק כל דירה, כי זו מעמסה כבדה על מי שיחפוץ להוכיח דרך חוות-דעת כל ליקוי וליקוי - דבר שיבטל את הגשת תביעות בשל ליקויי בנייה ויפגע באיכות הבנייה ובאכיפת חוקי התכנון והבנייה.
כבר עמד על כך השופט ד"ר
גבריאל קלינג בת"א 1171/89
זלוצין ואחרים נגד דיור לעולה בע"מ, בית המשפט המחוזי בתל אביב, (פסק דין משלים) - פורסם בספר "ליקויי בניה" כרך ב' מאת א' בן עזרא בהוצאת "בורסי" 2007 בעמוד 343.
בפסק דין זה נפסק כי מומחה יכול לתת חוות-דעת מקצועית גם בנושאים שאינו מתמחה בהם ובית המשפט לא יפסול זאת.
כתוצאה מהמגבלות של ריבוי נושאי ההתמחויות, נוצר מצב בו חלק מהליקויים לא מוכחים כלל על-ידי התביעה, אם כי נטענים בכתבי הטענות.
במקרה כזה, האם מוסמך בית המשפט לדלג על הצורך בהוכחת הליקויים על-ידי מי שטוען להם? האם בית המשפט מוסמך להחליט על מינוי מומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו באותם ליקויים שלא הוכחו?
הסוגייה עלתה בת"א 73161/96
הלפרין ואח' נגד שיכון ופיתוח בע"מ, בית משפט השלום בתל אביב, (פדאור 02 (9) 195) - בו פסק השופט ד"ר
עדי אזר כי אין בכך משום הרחבת חזית, ואישר מינוי מומחה לאקוסטיקה, משטענו התובעים לליקוי בנושא זה, אף על-פי שמומחה התובעים לא כיסה פריט זה בחוות דעתו, ומומחה בית המשפט אף הוא לא עסק באקוסטיקה.
בית המשפט מינה לנושא זה מומחה נוסף. להלן דבר בית המשפט בנדון:
- "לגבי מומחה אקוסטי אין היום חובה לקבל תחילה חוות דעת של מומחה מטעם הצדדים, וניתן למנות מומחה מטעם בית המשפט כפי שנפסק למשל בעניין יפת השמש בע"מ נגד רחמים, אשר פורסם בדינים ועוד. לפיכך, אני קובע כי השכר בגין שאלות הבהרה ובגין חוות דעת אקוסטית משלימה ישולם על-ידי הנתבעת".
(במאמר מוסגר ייאמר כי בתיק זה הטיל השופט את כל הוצאותיו של המומחה המוסכם - על הנתבעת, וזאת משנוכח כי בכל מקרה מדובר בליקויים שנגרמו על ידה, ולא יהא זה צודק להוסיף ולהעמיס על הדיירים-התובעים הוצאות נוספות.)
הלכה פסוקה זו, לפיה בידי בית המשפט רשות וסמכות למנות מומחה מטעמו גם בנושאים שבהם אין מומחה מטעם הצדדים לדיון, מקורה בפרשנות לתקנות סדר הדין (פרק י"א - מומחים, תקנה 130) כפי שפורשה על-ידי בית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור 7431/96
יפת השמש בע"מ נגד אלוני רחמים ואח', שופטת: ט' שטרסברג-כהן (פד"י נ"א (2) 574 כמו גם בפדאור 97(2)66).
וכה נפסק:
- "לטענת המבקשת, על-פי השיטה האדברסית הנוהגת אצלנו, מוגבלת סמכותו של בית המשפט למנות מומחה שחוות דעתו תשמש ראיה, כאשר התובע לא הביא ראיות מטעמו, באשר על-ידי כך יוצר הוא ראיות עבור התביעה. עוד טוענים הם כי חוות הדעת היא מסמך מהותי שהיה על המשיבים לצרף לכתב התביעה.
דין שתי הטענות להידחות".
לסיכום הדברים, בית המשפט מוסמך למנות מומחה מטעמו במצב בו נטענה טענה על-ידי צד לדיון ולא הוכחה.
