באחרונה הפכה התקשורת הישראלית עתירת סיקורים לגבי החייל השבוי גלעד שליט, ואימצה התנהלות המכוונת ללחוץ על הממשלה ועל העומד בראשה להחזירו הביתה. הגדילו לעשות
שני העיתונים היומיים הפופולריים, שהתחרו ביניהם במספר האינצ'ים שהוקדשו לנושא.
למרות הלגיטימיות של עצם הסיקור והגימיקים הרגשיים, הרי שמשהו צורם בחסרונו: אין די טיעונים רציונאליים לגבי החזרת השבוי. מחסור זה מהווה כשל חמור של התקשורת בפרשת החייל שליט, שכן היא נוקטת חד-צדדיות קיצונית של הסיקור. היא מפעילה לחץ תקשורתי שמדרבן אותנו לחשוב החזרתו של גלעד בלבד ולא על היום שאחרי. אנו כמעט שלא שומעים דעות בדבר המחיר הביטחוני שתשלם ישראל, על האפשרות שההתנהלות של ישראל תאותת לגורמי טרור שמאוד משתלם לחטוף חיילים ודעות נוספות, שבתחילת הדיונים על עסקה אפשרית, עוד נשמעו.
הרווח לתקשורת הפופולרית ברור: סימון מטרה רגשית שזוכה ללגיטימציה רחבה בקרב הציבור. האמוציות הינן סופחי הרייטינג היעילים ביותר ומהוות את חומר הגלם הטוב ביותר ליצירת הסיפור התקשורתי. מי לא יוכל להתחבר לרגש של הורה שבנו החייל שבוי כבר ארבע שנים בתנאים המפרים זכויות אדם? עיניו של מי לא יתלחלחו בשומעו את סבו של גלעד שפונה לראש הממשלה בבקשה לראות את נכדו בטרם ייאסף אל אבותיו? לתקשורת קל מאוד אפוא להתפתות לפרסומים שמעוררים את רגשות הציבור למען החזרת שליט, מבלי לתת לדעות האחרות להפריע לסחף הכללי.
ופה טמונה הסכנה הגדולה. אי-מתן פומבי לקולות אחרים בעניין שליט מביא לסכנה גדולה לשיח הציבורי, עוד לפני אזכור קרבנות טרור עתידיים. חוקרת התקשורת אליזבט נואלה-נוימן, כינתה תופעה זאת בשם ספירלת השתיקה: הפרט מעדיף שלא לבודד את עצמו מהחברה, על פני היותו בעל שיפוט עצמאי. והנה אנו עדים לדוגמה מובהקת להיווצרותה של ספירלת שתיקה לגבי החזרת שליט. כבר לא נותר שיח ציבורי, אלא תעמולה חד-צדדית בלבד. הדבר פוגע לא רק באלה שבלבם מקנן ספק לגבי "עסקה בכל מחיר", אלא גם באלה שמעוניינים בכזו. הם אינם יכולים לשכנע בצדקתם, כי אין מי שיטען כנגדם טענות נגדיות.
התקשורת המאסיבית בעד העסקה יוצרת לחץ סביבתי. תומכי העסקה יגיבו אליו בהסכמה נלהבת, אך אלה שסבורים אחרת, יגיבו בשתיקה. שתיקה לא רועמת, אלא חלשה ומתבטלת, דבר המסוכן לכל דמוקרטיה באשר היא.
