אל תסגרו את ערד

התבשרנו לאחרונה ש"הצופה הרואה-כל" הגיע לערד. בכניסה המרכזית לעיר יוצבו ביתן שמירה ומחסום, שיסמנו את כל הנכנס לעיר. העיר תוצף במצלמות נגד "ונדליסטים", והחנייה תיעשה במקומות המורשים בתשלום למי שאינו תושב ערד, והעבריינים ייקנסו. לכאורה, השלטת חוק וסדר, ובא לציון גואל. הביטחון יחזור לשכון במקומותינו, וזר לא ייכנס ובל ישחית. למעשה, אנו הולכים ומתבצרים, הולכים ומסתגרים בגטו יהודי מפוחד, ובצעדנו זה רק נגביר את חוסר הביטחון שלנו במרחב הסובב את ערד. "אופנה" זו היא חלק מאי הבנה הנגועה בתערובת של גזענות ופחד, והיא הפכה לנפוצה בנגב. הבדואים "מתפשטים" במרחב, "תופסים לנו את המקום", הם "מסוכנים", וטוב לנו שנרחק מפגיעתם הרעה - משפטים המזכירים ביטויים שהושמעו כלפי יהודים במקומות אחרים. הבה ונבחן את הנושא לאור העובדות, ולא לאור ההפחדות והסטריאוטיפים. ולהלן עיקרי הדברים:

• הבדואים שנותרו בנגב לאחר 1953 קיבלו אזרחות ישראלית, ורוכזו ב"אזור הסייג" שבין באר-שבע, דימונה וערד, על שטח של כמיליון ומאתיים אלף דונם, והושמו תחת ממשל צבאי עד 1966. הם כונסו ממרחבים שבהם רעו ועיבדו אדמה בהיקף של שניים-שלושה מיליון דונם.

• במהלך השנים רוכזו עוד: כמחציתם כונסו בתוך שבע עיירות דלות תכנון, תעסוקה, תשתיות ושירותים, הנמצאות בתחתית הדירוג החברתי-כלכלי של הערים בישראל.

• המדינה איפשרה לבדואים, בשנות ה-70, להגיש תביעות על אדמות שטענו לזכות בעלות עליהן. מתוך כמיליון דונם שבתביעה, נותרו היום כשש מאות אלף דונם (6% מאדמות הנגב). משום כך, גם המדינה וגם הבדואים אינם עושים שימוש באדמות אלה, עד שיוכרעו התביעות.

• כיוון שהמדינה מסרבת להכיר בזכותם על הקרקעות הנתבעות, מסרבים הבדואים לעבור לעיירות, שמא יאבדו את זכותם זו, פרט למקרים בודדים של הסדרים תמורת פיצוי לא הולם.

• הסכסוך הקרקעי בין המדינה לבין הבדואים הוביל למצב "אפור" שבו ההכרה בזכויות לא ברורה, והמרחב הבנוי הפך משום כך ל"לא חוקי" - על קרקעות שלא הוסדרה בעלותם.

• כיוון שהוגדרו על-ידי המדינה כלא חוקיים, לא ניתנו שירותים, תשתיות ואף כתובת לתושבי הכפרים הלא-מוכרים. הם חיים בעוני ובמחסור - תנאים המצמיחים פשיעה ושנאה.

• לאחרונה הוקם קומנדו להרס מסיבי של המבנים ה"לא חוקיים" ולחריש בקרקעות שבתביעה.

• תהליכים אלה, בשישים השנים האחרונות, מצביעים על כך שלא יושג כל הסדר ללא הסכמתם ושיתופם של הבדואים, בוודאי שלא בכוח הזרוע, ולכן ללא תפנית חדה במדיניות המצב יחמיר.

ובאשר לתושבי הנגב היהודים, הסבורים שהפיתרון לביטחון טמון בהתבצרות מסתגרת בעריהם ויישוביהם, הרי שזו מקדמת אפרטהייד. האם הוא מביא עימו ביטחון? התשובה מדרום אפריקה מעידה על ההיפך: כשביקרנו בדרום אפריקה נדהמנו ממצב הביטחון האישי ששידרה המדינה למבקרים בה: ביוהנסבורג נאמר לנו לא לצאת עם תיקים; רבים מאתרי הלינה הוקפו בחומות עם שומר בתא זכוכית; הוזהרנו לבל נסתובב בלילה מחוץ למתחם; ובקייפטאון פוזרו מצלמות במרכז העיר. מחוץ לעיירות היפהפיות שלאורך החוף הדרומי השתרעו ה"טאונשיפס" - משכנות העוני של השחורים, שהממשלה טרם מצאה להם פתרונות דיור מאז סיום משטר האפרטהייד, שפירותיו הבאושים קשים למחיקה. "טאונשיפס" למכביר פזורים ברחבי הנגב הצפוני - האומנם לדרום אפריקה ברצוננו להידמות, לאחר שהלקח כבר נלמד? הביטחון והישועה לא יגיעו מדרך זו. השלב הבא יהיה פחד גובר לצאת אל מחוץ לעיר החוסמת כניסתה לבדווים שכניה - ומה נעשה אז? הבה נשאיר את ערי הנגב ויישוביו פתוחים ובוטחים, שמחים לארח את כולם ומאירים פנים לכל הבא בשעריהם.