בגיל שבעים פלוס, לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים אחרי חצי יובל שנים, החליט רובינשטיין שהוא רוצה להיות סופר. ביום שבו עזב את הכנסת, עוד באותו ערב, כתב את השורה הראשונה ברומן 'השמיכה' – אוסף סיפורים מפתיע המתאר סיפורי חיים נפרדים ומחוברים של דמויות דמיוניות מימי המנדט ועד ימינו אלה: חיים המעפיל, בתו אנינה, נכדיו אמנון החייל ורונן הלוקה בנפשו, יורם חתנו שנטש את משפחתו וירד מהארץ, רייצ'ל המאהבת שלו, מיכאיל הרוסי, שאול עוזרו של בן-גוריון ואום דאוד הפלשתיני. אותה שורה ראשונה, שנכתבה אי שם ב-2005, היא גם השורה האחרונה ברומן
הרביעי שלו, 'כניסה נפרדת'. בימים אלה מסר לדפוס את הרומן החמישי, המתרחש בו-זמנית באנגליה ובישראל בימי המנדט הבריטי.
אשתו ובתו לא אהבו את הקריירה החדשה. גם הוא עצמו חשש שיתקבל בלעג. אדם שהיה שר בכיר הופך לפתע סופר בגיל 74? הביקורות הפתיעו. הן היו נלהבות, והמכירות גאו.
חזרת בעצם למקום שממנו באת. מגדל השן של האינטלקטואלים. גילית פער עצום בינו לבין העולם הפוליטי?
"הפוליטיקה אינה גרועה יותר משטחים אחרים. אם התקשורת הייתה מפנה את הזרקור אל האקדמיה כמו אל הפוליטיקה, האקדמיה לא הייתה יוצאת יותר טוב. יש שם אותן תופעות, חיוביות ושליליות. אני לא מדבר סרה בפוליטיקה ואני מתנגד לביקורת על הפוליטיקאים בה"א הידיעה. עם זאת, איני מתגעגע לחזור לשם.
"הכתיבה והאקדמיה הם שני עיסוקים מנוגדים המתאימים לאופי שלי. כתיבה משפטית היא מדויקת, עם אסמכתאות ומובאות. כתיבה ספרותית היא כתיבה בבדידות מוחלטת. אתה מול הדף. פשוט מעתיק מהמוח. לא יושב ומתחבט".
אני רוצה לחזור לרגע למשפט שאמרת קודם. האקדמיה ראויה לביקורת קטלנית כמו הפוליטיקה?
"לאקדמיה הישראלית יש הישגים גדולים מאוד. לפוליטיקה הישראלית אין הישגים, להפך. אני חושב שבשנים האחרונות נכשלנו מבחינת מעמדה של ישראל בעולם, מבחינת המשטר הפנימי שלנו, מבחינת השקט הפנימי במדינה. נכשלנו גם מבחינת תחושת השייכות של אזרחים רבים המרגישים מנוטרלים ממרכזי ההשפעה".
אז היכן הביקורת?
"יש באקדמיה תופעות שבאו לידי ביטוי למשל במאמר שעורר רעש גדול. לפי מחקר שקראתי, בכל האוניברסיטאות מספר המרצים בני עדות המזרח נמוך ביותר: פחות מתשעה אחוזים! באוניברסיטת תל אביב הוא אף נמוך יותר, פחות משמונה אחוזים. המחקר מצא שבין המרצים, 90 אחוזים הם גברים. זה מצב לא בריא, זו תופעה שדורשת הסבר. אני יכול לקבל שזה לוקח זמן עד שמגיעים לרמה הנדרשת..."
שישים שנה?
"נכון, זה צריך היה להספיק. אין מגמה של עלייה בייצוג. זה דורש הסבר והאוניברסיטאות לא נותנות מענה".
הן גזעניות?
"יש גם תופעות של גזענות, אבל לדעתי יש כאן תופעה אחרת, לא פחות חמורה: האקדמאים הישראלים לא מבינים את הצורך במגוון. הם רוצים לשכפל את עצמם, והם עושים זאת לא רק מבחינת הדעות, אלא גם מבחינת המוצא העדתי".
אין דמוקרטיה באקדמיה?
"באקדמיה לא צריכה להיות דמוקרטיה. אקדמיה היא מריטוקרטיה (קידום על-פי הישגים), אבל אני אומר במפורש שבצד המריטוקרטיה, צריך להיות מגוון. מגוון של אנשים, של מוצא, של דעות. צריכה להיות שקיפות, ואין".
פרופ' רובינשטיין מסרב לזהות עצמו כאיש שמאל. הוא מעדיף את ההגדרה ליברל. גם כאשר היה במרצ הדגיש שהוא לא בצד השמאלי של המפלגה, אלא בצד הליברלי. עם חבריו במרצ היו לו לא מעט ויכוחים מרים. ברגע שיוסי ביילין הגיע לשם, הוא יצא ופרש מהחיים הפוליטיים. בחודשים האחרונים הפסיק לפרסם את מאמריו בעיתון 'הארץ', שלדעתו איבד את הצפון בהתקפותיו הפוסט-ציוניות.
אתה סבור שהאינטלקטואלים הישראלים בעצם מנותקים מהעם, מהארציות?
"לא. האינטלקטואלים בישראל, כמו במקומות אחרים בתקופת משבר, הם במיעוט. כמו בצרפת, בימי מלחמת אלג'יר, שם החרימו את כתבי סארטר או את ברטנרד ראסל הפציפיסט. בארה"ב, בימי וייטנאם, הואשמה השכבה האינטלקטואלית בחוסר לויאליות. אבל גם אז איש מהם לא יצא בקריאה להחרים את אמריקה. זה פטנט ישראלי. פטנט מגונה".
היוצאים נגד מדיניות ישראל בעזה אינם מעודדים בעצם משטר של רודנות המנוגד לתפישת עולמם בכל הנוגע לחופש ולזכויות אדם?
"איני מכיר תמיכה אקדמית בשלטון חמאס. אני מכיר תמיכה בדעות של התפשרות עם המציאות. גם אני חושב שהפעולה הקרקעית בעזה הייתה משגה. איני יודע מה קרה שם, לכן תבעתי, עם פרופ' רייכמן, הקמה של ועדת חקירה. שר הביטחון שגה כשהתנגד לכך גם בפרשת המשט וגם בפרשת
עופרת יצוקה.
"בכלל, אני מבחין בחוסר מחשבה בממסד הביטחוני. לדוגמה, מי שבחר בשם 'עופרת יצוקה', באנגלית Cast Led, לא ידע מה הוא עושה. זהו שם בעל קונוטציה זוועתית בעולם. המילים אומנם לקוחות משיר ילדים, אבל מי שעשה זאת הוא עצמו ילד... ויש דוגמאות רבות אחרות.
"אמנם בחוגים האינטלקטואליים יש התנגדות גדולה מאוד להמשך הכיבוש, אבל גם התעלמות מהאחריות הפלשתינית להמשך הכיבוש".
נעזוב את הנושא המדיני. גם בנושאים חברתיים דומה שרבים מהאינטלקטואלים בעצם נוקטים מדיניות של התאבדות. קח את נושא הפליטים מאפריקה. בעייתם מכמירת לב, אבל הקריאה להומניזם צרוף בעצם מובילה לאובדן המדינה היהודית, לא?
"איני חושב כך. ישבתי בוועדה שבדקה את מדיניות ההגירה. כולם היו בה אקדמאים: הפרופסורים
רות גביזון ושלמה אבינרי ומשפטן צעיר בשם ליאב אורגד. הדוח שכתבנו רוצה בראש ובראשונה שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. אבל כשאתה מדבר באופן ספציפי, יש להבחין בין העובדים הזרים לבין הפליטים.
"את העובדים הזרים אנחנו הזמנו. ישראל אינה יכולה להביא לכאן
עובדים זרים ולהתנהג אליהם בחוסר שוויון. לכן גם בעיית הילדים היא עניין אנושי, יהודי. הסיסמה שלי היא 'יהודים לא מגרשים ילדים'. אני רואה בכך את היהדות שלי. אני יודע שלשר הפנים יש גישה אחרת, שלא תתקבל בשום מקום בעולם וגם לא בבית המשפט העליון. הוא מדבר על מחלות ועל זה שלא מגרשים אותם אלא מחזירים אותם למולדתם, אבל אלה ילדים שלא יודעים שום שפה אחרת חוץ מעברית. אלה ילדים שיהיו ישראלים, שרוצים להיות ישראלים, ואני מנבא שרובם רוצים להיות גם יהודים. לא חרדים, אבל יהודים. אני מוכן לעמוד בכיכר העיר כדי להפגין נגד גירושם.
"בעניין הפליטים, עם שסבל מפליטות לא יכול שלא לקבל פליטים. מצד שני, אנחנו מדינה קטנה ויש לנו הבעיה של הרוב היהודי. מדינת ישראל לא תהיה מדינה יהודית בלי רוב יהודי. לכן, לדעתי צריך למצוא פשרה בין החובה ההומניטרית והמשפטית לבין הסיכון הזה. הצענו דרכים. לדאבוני הרב, השרים ככל הנראה לא מקבלים את זה. למשל, הצעתי להחליט על מִכסה או לחלופין להעניק מעמד של פליט רק למי שיפנה לשגרירות ישראל במצרים. כל השאר יגורשו".
מה דעתך על החוק המוצע שלפיו מכל מהגר תידרש הצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית?
"זה חוק שלא יתקבל בבית המשפט העליון. אני הצעתי לחייב הכרה בלגיטימיות של ישראל. זה כבר כולל הכרה במדינה יהודית ודמוקרטית. אתה לא יכול לחייב כהן דת ארמני שגר בירושלים ונולד בירושלים להצהיר הצהרה יהודית. אתה יכול לדרוש ממנו להכיר בלגיטימיות של ישראל, ואפילו להוסיף 'כמדינה יהודית ודמוקרטית'. אני הוא זה שהכנסתי את המדינה היהודית והדמוקרטית לחוק היסוד, אבל עשיתי את זה כי לא היה מבוא לחוקה. במבוא לחוקה זה אמור להיות מוגדר. אסור שזה יפגע בחופש המצפון".
רובינשטיין מבכה גם את ההקצנה שחלה בקרב ערביי ישראל ובמיוחד בקרב נציגיהם בכנסת. הוא נזכר שבתקופתו, כשהביא לכנסת את חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו, חברי הכנסת הערבים לא התנגדו. התנגדותם התעוררה מאוחר יותר. איך אמר לו אחד מחברי הכנסת של רק"ח בשעתו, "כשאדם רעב, גם חצי פרוסה משביעה".
היום הם לא יגידו את זה.
"נכון. היום הגישה אחרת. יש הקצנה. אני עושה הבחנה בין חברי הכנסת וההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל לבין הציבור. יש בהם מיעוט שרוצה להיות ישראלי במאה אחוז, מעוניין בדו קיום ובהשתלבות בחברה הישראלית ומפחד מהקיצוניות האנטי-ישראלית, ואנחנו לא עושים שום דבר עם המיעוט הזה. אני מודאג מאוד מהאווירה הקיצונית בכנסת המחמירה את היחסים בין יהודים וערבים. לדעתי, על ראש הממשלה להתערב ולרסן את חבריו בנושא ערביי ישראל והצורך לחייבם בכל מיני הצהרות נאמנות.
"בכלל, יש היום אווירה ימנית קיצונית המאפיינת כמעט מחצית מחברי הכנסת, ואין אופוזיציה נגד זה. מפלגת העבודה אינה אופוזיציה, מרצ הידרדרה לשלושה מנדטים, קדימה מתחבטת אם היא שמאל או מרכז, ואין אופוזיציה לרעיונות של חבר הכנסת בן-ארי או לרעיונות של יו"ר ועדת החוקה
דוד רותם, שמתכוון למסור את הגיור לרבנות הראשית – דבר חמור ביותר גם מבחינה עקרונית וגם מבחינת יחסינו עם רוב העם היהודי. אני כבר חדלתי לצפות לחוקים ליברליים. אני רק מתפלל שבכנסת הזאת המצב לא יורע".
בית המשפט העליון לא תורם את חלקו להקצנה?
"אני חושש מאוד מאובדן האווירה הדמוקרטית ומההתנגשות ההולכת ומחריפה בין בית המשפט העליון לבין הכנסת. בנאום הפרידה שלי מהכנסת, אחרי 25 שנים, קראתי לריסון עצמי לא רק של הפרלמנט, אלא גם של בית המשפט. אבל אז נזכרתי שריסון עצמי זו אינה תכונה ישראלית מובהקת...".