יום-הולדת לאסון לאומי (ג')

כחלק מההתנכלות עינתה מנהלת הגירוש את המגורשים בדרישות ציניות של הוכחת ותק מגוריהם על-ידי המצאת אישורים בני עשרים ושלושים שנה של לימודים בבתי ספר, חשבונות חשמל, חשבונות מכולת וכולי לצורך תשלום הפיצויים. את האישורים הם היו אמורים למצוא בערימות המכולות שאליהן נדחס מה שנשאר מרכושם. לאן נעלמו תיקי המודיעין המושלמים שהיו על כל משפחה? הרי אם באמת הייתה המדינה רוצה, יכולה הייתה להשיג את הנתונים המאמתים את המגורים של כל משפחה ביישובים ממקורותיה שלה. מי הפיק את חשבונות החשמל ואת תעודות בתי הספר, לא המדינה ומוסדותיה? לפני הגירוש השיגה מנהלת הגירוש נתונים על תושבים על-ידי חיטוט שערורייתי בתיקיהם במשרדי מס ההכנסה באשקלון, אך כשצריך היה לשלם התחבאו אנשיה מאחורי תירוצי ביורוקרטיה. גם "מלוא הפיצויים" לא כללו אלא כ-60% מהאובדן הישיר של הרכוש. לא נזקים עקיפים, לא אובדן הכנסות, כמעט כלום. לשם השוואה, בעלי העסקים בצפון שהושבתו במלחמת לבנון השנייה, קיבלו לאחר המלחמה 180 אחוז פיצוי על המחזור. עוד הברקה של המנהלת הייתה "מכירת" המכולות שבהן אוכסן רכוש המגורשים, במחיר מופקע שנגרע באופן שרירותי מהפיצויים. הייתה טענה שהגירוש היה יעיל כי בוצע על-ידי הצבא, והשיקום והפיצוי אינם יעילים כי הם מטופלים על-ידי המערכת האזרחית. אבל הממשלה ידעה להשתמש במשרד הביטחון למשימה אזרחית כשהיה צורך תעמולתי להקים במהירות את מעברות הקרוונים, שלצורך הטעיית הציבור כונו "קרווילות", ולהוכיח כי יש כביכול כיסוי לאמירה שיש פתרון לכל מתיישב. אם המדינה הייתה מעוניינת בפתרון יעיל, יכולה הייתה להשתמש במשרד הביטחון גם לפתרון בעיית המגורשים. העובדה שלא עשתה זאת, מוכיחה כי היא לא הייתה מעוניינת. תירוץ נוסף לטיפול האיטי היה כי המתיישבים לא שיתפו פעולה מראש עם המנהלת, אך העובדות מראות כי רובם של התושבים שכן שיתפו פעולה מראש לא זכו לשום יתרון על פני אלו שהחרימו את המנהלת. בנוסף לכך, העמדה הרשמית של המדינה הייתה כי נאלצה לפנות את התושבים האהובים, "מלח הארץ", בצער רב כתוצאה מאילוץ מדיני, דמוגרפי, ביטחוני וכולי. עם גישה אימהית כל-כך, ניתן היה לצפות שלא תהיה התחשבנות קטנונית עם התושבים שבסופו של דבר עזבו בדמעות ובחיבוקים, וללא כל אלימות. נהוג לומר כי הבטלנות והמחדלים של השירות הציבורי הישראלי נובעים מ-90% חלם ומ-10% סדום. אך כאן הייתה לנו סדום אחת גדולה כי לא בקשיים ביורוקרטיים מדובר, אלא בשנאה ובזדון. גם בטרם מעשה ובוודאי לאחריו, אי-אפשר לנמק ברצינות את ההיגיון של ההינתקות משום היבט, פרט לקנאה ולשנאה כלפי מתיישבים מצד שכבה מסוימת השולטת עד היום בכמה מוקדי כוח מרכזיים במדינה. אותן סיבות שהובילו להינתקות הכתיבו את (אי) הטיפול במגורשים והסחבת המכוונת שננקטה כלפיהם הייתה חלק בלתי נפרד מהמסע שהחל עם הגירוש, כשהביורוקרטיה אינה אלא תירוץ. היה זה ניסיון מכוון לרדיפת ציבור שלם, להשפלתו, לשבירתו הנפשית ולחיסולו כגורם משפיע. דוגמה לכך סיפק בשיא עצמו, שדווקא תמך בתשלום פיצויים, אך לא מנימוקי צדק והגינות אלא כהכנה לקראת העקירות הבאות, כפי שאמר לכתבת של הארץ: "מאוד חשוב שהמדינה תגמור את סאגת הינתקות בסדר, כדי להבטיח שהינתקות לא תהיה אירוע חד-פעמי. הדרך היחידה להבטיח זאת היא בכסף". צחוק הגורל הוא שהשנאה והאדישות לגורל תושבי גוש קטיף, כפי שבאו לידי ביטוי בהזנחת שיקומם, משמשות לקח ענק למתנחלי יו"ש. זו אחת הסיבות לכך שמי שינסה לחזור על מהלך דומה יזכה לתגובה שונה לחלוטין.