בפרשתנו, פרשת עקב, אנו נתקלים בפסוק שלכאורה מעורר תהיות.
לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ [פרק ט', פסוק ה']. לכאורה מדובר במשפט לא פשוט. הקב"ה אומר כי זכותנו על ארץ ישראל לא בהכרח נובעת ממעשינו, אלא יותר מרשעתם של הגויים, ובזכות הבטחת אבות שניתנה לעם ישראל.
ברם, עיון מעמיק יותר בדברים מלמד אותנו דבר אחר לגמרי. רבי אברהם אבולעפיה (1291-1240), יליד סרגוסה, חבל אראגון שבספרד, שחי לפני 700 שנה, כאשר מצב היהודים היה בכי רע, מפוזרים היו בעולם כולו, מנודים ומבוזים, אומר דברים מופלאים. אומר הרב בפירושו את הפסוק הנ"ל: מכל אלה העניינים תבין מה שעתיד להיות לעתיד לבוא לפי דרך התורה. ורבותינו ז"ל אמרו, אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה. וממה שהיה בימינו שנגרש מלך מפני מלך ואומה בורחת מפני אחרת כברוח החלש מפני הגיבור, וכברוח טלה מפני אריה, יבין המשכיל המעיין הכרח בוא זמן בריחת האומה השוכנת בארץ אבותינו מפנינו במהרה בימינו.
הרמב"ן (1271-1194), יליד גירונה, קטלוניה, חבל ארץ בספרד, שהיה פחות או יותר בן-זמנו של רבי אברהם אבולעפיה, מונה את מצוות ישיבת ארץ ישראל כאחת מתרי"ג המצוות, ופוסק שחייבים במצווה זו גם בזמן שאין בית המקדש קיים. חובתו של כל יחיד לעלות לארץ, לגור בה ולפתחה על-מנת שלא תישאר שממה. ידוע, שהרמב"ן נהג כך למעשה, כאשר בסוף ימיו עלה והתיישב בארץ.
רבי יהודה הלוי (=ריה"ל) (1140-1075), יליד טודלה שבספרד, היה חובב ציון גדול. ריה"ל כותב שאין ארץ ישראל מטרה לעצמה. ארץ ישראל היא אמצעי למטרה ולתכלית הכללית של עם ישראל בבריאה כולה. "לא ייתכן להגיע אל העניין האלוקי מבלעדי המקום הזה". השלמות הרוחנית של עם ישראל לא תיתכן אלא בארץ הקודש. עם ישראל, המצפה לעתיד המיועד לו, שואף לשוב לארצו, כי רק בה יוכל למלא את ייעודו האלוקי. בשמירת התורה והמצוות על אדמת הקודש תגיע האומה לייעודה. השאיפה לארץ היא חלק משאיפה כללית לחזרת האומה לאלוקיה ולתיקון העולם כולו במלכות ש-ד-י.
עם זאת, הישיבה בארץ ישראל אינה דבר של מה בכך. על יושבי הארץ מוטלות חובות מרובות. ומי שאינו מתאים לכך, אינו יכול להמשיך לחיות בה. עמים שחטאו יוגלו מן הארץ וסופם שיושמדו, כך היה סופם של שבעת עממי כנען, וכך נעלמו באש ובתמרות עשן סדום ועמורה. ומכאן האזהרה החמורה לעם ישראל, שלא ייפן ממצות השם, פן תקיא הארץ אותו.
עם זאת, היחס בין עם ישראל לארץ ישראל הוא הדדי. הרמב"ן כותב כי כשם שהעם מחויב לשמור אמונים לארצו, לאחר שנות גלות רבות, כך שומרת הארץ על נאמנותה לעם, על-אף הניסיונות לכובשה.
הרמב"ן מייחס לשתי אומות, ישמעאל ואדום, ניסיונות כיבוש הארץ. ראייתו של הרמב"ן נתמכת גם בראיות היסטוריות, הן הכיבוש המוסלמי והן מסעות הצלב הביאו רק חורבן לארץ. אומנם בכוח רב כבשו העמים הללו את ארצנו הקדושה ודם רב ניגר על אדמתה, אך הם כשלו ביישובה, בהפרחת השממה בה, בבנייתה ושגשוגה. דברים שאנו היהודים עשינו, סוף-סוף, לאחר אלפיים שנות גלות, כאשר זכינו לחזור לארצנו.
אדום והצלבנים בנו לעצמם טירות מפוארות, הקיפו עצמם בגדרות גבוהות וחיו בבועה אירופית בארץ ישראל, ללא כל ניסיון, ולו חלקי, להתחבר לאדמתה ולמורשתה; הישמעאלים אף הגדילו עשות, ולאורך כל מאות שנות כיבוש הארץ על ידם, לא הקימו ולו ישוב אחד משלהם (למעט העיר רמלה). כל היישובים בהם גרו הפולשים הישמעאלים הוקמו על חורבות ישובים יהודיים קדומים.
לאורך חמש מאות שנות הכיבוש המוסלמי, בזמן האימפריה העותומאנית, נחשבה ארץ ישראל לאזור ספר נידח, מיושב בדלילות, וירושלים הייתה עיר קטנה, מסוגרת בחומות, חולה ומטונפת, עיר נידחת ומוזנחת בשולי האימפריה. רק כאשר זכינו, סוף כל סוף, לאחר אלפיים שנות גלות, לחזור למולדתנו, קיבלה אותנו ארצנו בחיבוק, בחום ובאהבה, כאישה גלמודה המצפה לבעלה שחזר הביתה לאחר שנים ארוכות של נדודים. ואנו בנינו מחדש את ארצנו, הפרחנו את השממה ונסכנו דם חדש בעורקיה של ארץ ישראל.
מכאן אנו למדים כי ישיבתנו בארץ אינה מכוח זכות ראשונים, שכן כבר הקדימונו אחרים. שבעה גויים ישבו בארץ לפנינו. ישיבתנו היא מכוח צו אלוקי קדמון, שבורא העולם ומנהיגו קבע לכל העם לפי תפקידו במערכת הכללית של הבריאה. מיד עם בריאת העולם קבע הקב"ה שייתן את ארץ הקודש לאשר ישר בעיניו. זכותנו היא בקיום הצו האלוקי. לכן זכותנו היא אך ורק בתפישתנו הנכונה את מהותה הרוחנית של ארץ ישראל.
יהי רצון שנדע לזכות ולחיות בארץ ישראל בכלל ובירושלים עיר הקודש בפרט, תוך מילוי מצוות השם. ושנזכה לחיות בה בשקט ובשלווה, בשלום, בבטחה ובשלמות רוחנית.