בשבת שעברה הגיע הרב שלי, הרב ברג, לישראל, עם משפחתו. וזו שמחה גדולה עבורי. הרב הזה גילה לי מחדש את משמעות החיים, חיבר אותי אל הקבלה ואל ספר הזוהר, ואל התורה. בזכותו אני יכולה לעמוד באתגרים שפעם היו נראים לי בלתי עבירים. אשתו הרבנית קרן ברג עומדת מאחורי הרעיון והביצוע של הפצת חוכמת הקבלה ברבים, וילדיהם הרב יהודה ברג והרב מיכאל ברג מפיצים את חוכמת הקבלה בעולם כולו באמצעים שונים. מי יודע אם הייתי מגיעה להישגים הרוחניים שהגעתי אליהם אילולי המשפחה הזו.
במוצאי שבת חגגנו את חגיגת הכנסת ספר תורה חדש לבית הכנסת שלנו, וזו הייתה שמחה גדולה. הייתי כמעט כל השבת בבית הכנסת וחשתי את האנרגיה האדירה. ממש התחברנו אל כל היקום.
בדרך-כלל איני קוראת עיתונים לא בערב שבת ולא בכלל, אבל הפעם קנה בן זוגי עיתון, ופתאום ראיתי שמתקיים איזשהו ערב לכבוד עיתון ספרותי מסוים. בעבר, ידיעה כזו הייתה הופכת את מעיי. איך זה שלא ידעתי, איך זה שלא הזמינו אותי וכדומה. הייתי מתמלאת בכעס וגם ברגשי חוסר-ערך. הייתי נותנת למארגני האירוע את הכוח להיות בוראים של העולם שלי, ולגרום לי להיות בעצב ובדיכאון, שהיו להם השלכות חמורות לאחר מכן.
הייתי שואבת כוח מדמותה של סילביה פלאת', שניסתה להתאבד מכיוון שלא פרסמו שיר שלה, כאשר הייתה נערה. כל כך הזדהיתי עם הפגיעות שלה, עם תחושת חוסר-הערך, עם ראיית ה'אני' במשקפיים של האחר. לא פעם חשבתי לעשות מה שהיא עשתה, מכיוון שלא פרסמו שיר שלי או מכיוון שקיבלתי תשובה שלילית לגבי השתתפות באירוע ספרותי זה או אחר.
אבל לא עוד. הפעם זה ממש לא הזיז לי. ידעתי שבזמן שהם עומדים לחגוג את החגיגות שלהם, העוסקות בענייני העולם הזה, אני עומדת לחגוג את החגיגות שלי עם הקדוש ברוך הוא. ידעתי שאני עומדת להתחבר עם ממדים רוחניים שלהם אין שום קשר אליהם. לא חושבת שאגזים אם אומר שהם בכלל לא מסוגלים להבין על מה אני מדברת, ולמה אני מתחברת.
ידעתי שהבורא גילה לי את קיום האירוע הזה כדי לבחון את התגובות שלי, ושעמדתי במבחן. לא הרגשתי כעס, וגם לא חוסר-ערך. הבנתי שאלה הן החגיגות שלהם, שזה העולם שלהם, שאלה הדברים שהם יכולים להתחבר אליהם, ולא קינאתי בכלל. הייתי ממש שלווה. וידעתי שעברתי את מבחן האלוהים האחרים. כי בדיוק בשבת שעברה קראו שוב את עשרת הדיברות בבית הכנסת.
הדיבר הראשון הוא "אנכי ה' אלוהיך". לדעת ולהאמין בקדוש ברוך הוא, בממד הרוחני העליון.
הדיבר השני הוא "לא יהיה לך אלהים על פני. לא תעשה לך כל פסל כל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת באשר במים מתחת לארץ. לא תשתחווה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלוהיך אל קנא פוקד עוון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשונאי. ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי".
והבנתי לכמה אלוהים אחרים עבדתי. אלוהים אחרים זה גם הרצון להתפרסם, שיכירו בי, שידעו שאני כותבת, שיכירו את השירים שלי. אלוהים אחרים זה כסף, מעמד, פרסום וכל דבר אחר שאינו האור.
וכל השנים האלה הייתי שפחה של הרצון הזה בהכרה, וכל פעם שלא הזמינו אותי לאיזה אירוע ספרותי, הייתי חווה מוות מבפנים. הייתי משוכנעת שאין לי שום ערך, שאף אחד לא מכיר את השירים שלי ולא אוהב אותם, ושאין שום טעם לחיי עלי אדמות. והייתי נכנסת לדיכאון עמוק.
מזל שיש לי משפחה, בן זוג וילדים, והם שהצילו אותי מלשקוע לגמרי בדיכאון. הייתי נאחזת במשימות של חיי היומיום, במשימות הקטנות של בישול וכביסה וסידור הבגדים והבית כדי לא לשקוע לתוך האבדון. גם בן זוגי היה תומך ומזכיר לי את תחילת דרכי הספרותית, שבה קרה הבלתי יאומן, והוצאת "דביר" פרסמה את ספר שיריי הראשון על חשבונה, הפיצה אותו ולא דרשה שום תשלום.
אבל העובדה הזו נשכחת ממני כל פעם שאני רואה אירוע ספרותי ושמי אינו מופיע בו. אני משוכנעת שאני לא קיימת כמשוררת, ולכן אני לא קיימת בכלל, גם כבן אדם. כאילו הקיום שלי תלוי במה שאני עושה.
ולא, הקיום שלי אינו תלוי בפרסום השירים שלי או במקצוע שלי או במה שאני עושה, אלא במהות הפנימית שלי, שהיא האור. רק האור. והאור באמת מבטא את עצמו הכי טוב בשירה, אבל בשירה אמיתית, שירה של האור, לא שירה של האגו. לשם אני חותרת, שירה כזו אני רוצה לכתוב, שירה כמו של דוד המלך, כמו של שלמה המלך, כמו של חנה, כמו של דבורה הנביאה, של כל שאר הנביאים, שירה כמו שירתו של משה רבנו. הם המורים הרוחניים שלי, ואליהם שואפת נפשי.
נזכרתי בגילוי הגדול שהיה לי, כאשר נגלה בפניי משה רבנו ולקח אותי איתו בחללית שקופה לראות את אור הבורא. כל-כך טוב היה לי שם, באור הגדול, ולא רציתי לחזור. אבל האור אמר לי שעלי לחזור להפיץ את האור בעולם, ואיני יכולה להישאר. חזרתי, ועכשיו אני עושה כמיטב יכולתי להפיץ את האור. האור גם דאג לאכסניה נפלאה לשיריי - העיתון המקוון "חדשות מחלקה ראשונה", המפרסם את שיריי ומאמריי בקביעות, ומביא את דברי לאלפי ולמיליוני אנשים בארץ ומחוצה לה. אני ממש רואה את ידו של האור בדבר, כמו שנאמר "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון".
אני עושה את הצעד הראשון, מתאמצת ופועלת. ואחר כך עוזבת, ונותנת לאור של הבורא לעשות את העבודה. כי אני לא יכולה לעשות אותה לבד. רק על-ידי חיבור עם האור העבודה שלי יכולה להיעשות, וברוך השם, האור דואג לי, לכל צרכיי, וכשאני יודעת להעריך זאת ולכבד זאת, הוא מכפיל ומשלש את עצמו בתוכי ובסביבותיי, כדי שאוכל להפיץ עוד יותר אור בעולם. ועל כך אני כולי תודה והודיה לאור, ולהשם יתברך, שעוזרים לי במיצר. "מן המיצר קראתי יה, חנני במרחב יה".
