משלחת ישראלית-פלשתינית בטורניר כדורגל בגרמניה

לפני מספר חודשים הופנה אלי איש עסקים ישראלי הגר בנכר - רמון גת שמו והוא מבעליה של חברת המיחזור CABKA. רמון גת סיפר לי כי החליט, השנה, לתת חסותו לטורניר כדורגל לנערים המתקיים מדי שנה בחסות הבונדס, בליגה הגרמנית. רמון אמר כי כישראלי, היה שמח לראות, לראשונה, קבוצת נערים מישראל משתתפת בטורניר. לאחר שחשבתי על העניין ועל תרומתו העתידית לישראל, סברתי כי הופעה משותפת של קבוצה ישראלית-פלשתינית יכולה לתת מענה קטן למאמץ הגדול של דה-לגיטימציה לישראל ולהצגתנו המעוותת כמחרחרי מלחמה, רודפי ונוגשי הפלשתינים שרק שנאה בעינינו. פניתי למרכז פרס לשלום וביקשתים לארגן קבוצה משותפת, וזכיתי אף לסיוע מגדי טפר ומחברת ארקיע למימוש הפרויקט. הצעירים יצאו לגרמניה, ועם שובם קיבלתי ממרכז פרס לשלום מכתב מרגש מאין כמוהו, המדבר בעד עצמו. חשתי חובה לחלוק את תוכנו עם ציבור הקוראים:

• "קשה להביע במילים את ההתרגשות של לראות ילד חווה בפעם הראשונה נסיעה לחו"ל. "הכל חדש לי" היו מילותיו של עומאר, ילד בן 13 מהכפר אלעקבה שבצפון הגדה, בערב הסיום שלנו (שלשום) לאחר שבוע מרגש ומיוחד בגרמניה, במסגרתו הוזמנו 8 ילדים (בנים ובנות, ישראלים ופלשתינים, מהיישובים ירוחם, קריית גת, שדרות, עין רפא, בית חנינה ואלעקבה) להשתתף בטורניר הכדורגל Integration Project - Fair Play Tournament, מטעם הליגה הגרמנית ובחסות חברת המיחזור Cabka.
  פעם ראשונה על מטוס, פעם ראשונה בבריכה, בקניון, בלי ההורים, על מגרש דשא "אמיתי", ללכת לישון ולקום בבוקר עם ילדים ישראלים/פלשתינים... הכל פעם ראשונה, הכל מיוחד.
  במהלך שבוע זה של אירוח מקסים בגרמניה הכפרית ("כמה ירוק!" הייתה התגובה הראשונה של כולנו) השתתפו הילדים יחד בטורניר כדורגל מול קבוצות מכל רחבי גרמניה (קבוצת הבנים הגיעה למקום הרביעי והמכובד!). הטורניר (במסגרתו שיחקו הילדים בקבוצות של 3 על 3, על מגרש קט-רגל קטן, כאשר כל משחק אורך 3 דקות בלבד!) שם דגש על משחק-הוגן, שיתוף פעולה ורוח ספורטיבית ואף זיכה בפרסים לקבוצות ששיחקו בצורה הוגנת. במסגרת הטורניר נתנו לנו כבוד מיוחד והעלו אותנו לבמה בפתיחתו ובסיומו, ואף זכינו במתנות למרות שלא הגענו למקומות הראשונים! מעבר לטורניר, הילדים זכו למגוון פעילויות מיוחדות ומרגשות - בהן שיט בנהר, טיפוס על מתקנים, ביקור בפארק מים וביקור בטירה.
  השהייה האינטנסיבית יחד במסגרת הפעילויות השונות והאתגרים המשותפים, איחדה את הקבוצה ואילצה את הילדים לתקשר (גם ללא שפה משותפת), לשתף פעולה, לעזור זה לזה כשקצת קשה, לנחם זה את זה כשמתגעגעים הביתה, להזדהות זה עם זה בניצחונות ובהפסדים, וללמוד זה מזה וזה על זה. החיבורים המשמעותיים נוצרו הרבה פעמים דווקא בין לבין הפעילויות - במשחקי הקלפים בשעות הערב, על שולחן האוכל, בנסיעות הארוכות ברכב, בשיחות "החוויה של היום" שקיימנו כל ערב, וביתר שעות הפנאי השונות...
  למשל "חוויית היום" של אחת הבנות הפלשתיניות בשישי בערב הייתה לראות את הילדים הישראלים עושים "קבלת שבת"; ואחת הבנות מירוחם, לאחר שראתה את בות'ינה הפלשתינית בוכה מגעגועים הביתה, ניגשה אליה, ליטפה אותה ועשתה את עצמה בוכה יחד איתה כדי לנחם/להצחיק אותה.
  מדהים לראות את הקלות שבה ילדים מסוגלים לשבור את החומות שאנחנו המבוגרים חושבים שהן כל כך עבות -
  בלילה הראשון שלנו, הבנות הישראליות חששו לישון לבד ובאופן טבעי החליטו לישון בחדר של הבנות הפלשתיניות, שבו היו 2 מיטות מיותמות!
  כמעט כל לילה לאחר מכן הבנות החליטו להמשיך ולישון יחד - הפעם בגלל הכיף של הביחד.
  אין ספק, שיש כוח בלתי רגיל לשהות האינטנסיבית יחד על אדמה "ניטרלית"...".

קראתי את הכתוב שוב ושוב, והבנתי כי אכן העולם שייך לצעירים. אלו נטולי דעות קדומות מסתכלים תמיד קדימה, ומסוגלים להתעלות מעל רגשות שנאה ונקם מוצדקים ככל שיהיו ולעשות מאמץ לבנות עתיד טוב יותר לכולנו. ועל זה כבר אמר חוזה מדינת היהודים: אם תרצו, אין זו אגדה.