נפל דבר בישראל, חרדים צעירים ובעלי משפחות יוכלו לצאת לעבודה החל מגיל עשרים ושלוש. את ההחלטה קיבלה הממשלה בחדרי חדרים, במסתרים מחשש תגובות הציבור, כנראה שבעיקר חששו באוצר ובמשרד ראש הממשלה מתגובות הרבנים החרדים.
מזה שנים שאנו קוראים להשוואת תנאים, לנשיאה שווה בנטל, להשתתפות בהוויה הכלכלית והחברתית הישראלית. קוראים לחרדים וקוראים לערבים. את הערבים צה"ל לא רוצה, גם רוב המעסיקים, מסתבר מסקרים שנערכו לאחרונה, לא ממש רוצים בעובדים ערבים. עם החרדים הסיפור היה אחר, שונה - אנחנו (רוב הציבור הישראלי, חופשי ודתי כאחד) קוראים להם לדגל ואילו הם מסרבים ומסתגרים בישיבות. נדמה שלפני כשבועיים נפל דבר וממשלת ישראל החליטה לעשות מעשה.
עבודה היא קודם כל זכות - זכות בסיסית של כל אדם לעבוד ולהתפרנס בכבוד מהעבודה אותה הוא מבצע. הזכות הזו נשללה מהחרדים הצעירים. עבודה היא גם מחויבות - מחויבות של אדם בוגר לממן את הוצאותיו, צרכיו ורווחתו ככל יכולתו וכישוריו. מחויבות זו גוברת כמובן עם הקמת משפחה ולידתם של ילדים. עבודה היא גם אחד הכלים באמצעותם משתתף האדם הבוגר בחיים החברתיים ולוקח חלק בהוויה החברתית של כלל האזרחים והתושבים - עובדים, משלמים מיסים, מממנים הוצאות, פוגשים באנשים, תורמים לחברה ולכלכלה.
עכשיו, עם חשיפת ההחלטה יוצאים ארגונים, רבנים וגם צה"ל נגדה. כל אחד מסיבותיו הוא: אלה רוצים לראות שוויון בנטל, אלא רוצים לראות את הצעירים נשארים בישיבה תחת מרותם ואלה רוצים בזכות הסירוב הראשונה. אנחנו צריכים דווקא לברך על ההחלטה, הצעירים החרדים לא שרתו בצה"ל, לא משרתים בצה"ל וככל הנראה גם לא ישרתו בצה"ל עכשיו הם לפחות יוכלו לצאת לעבודה ולהתפרנס בכבוד. יתר על כן, ההחלטה לחייב אותם בשנת שירות אזרחי תאפשר להם מעבר נוח וחכם מחיי הלימוד בישיבה אל חיי העולם הזה בסביבת עבודה מחייבת.
כלכלת ישראל תרוויח מהמהלך הזה, החברה הישראלית כולה תרוויח מהשתתפות קבוצה כל-כך גדולה במשחק החברתי וכמובן שגם תחסוך סכומים גדולים שמועברים בצורת קצבאות למשפחות החרדיות העניות ואילו המשפחות החרדיות הנתונות למרותם המוחלטת של הרבנים יוכלו להשתחרר מעט ולקחת חלק בחיי העולם הזה ובחברה הישראלית המגוונת.
