אל-עראקיב חייב להיבנות שוב!

ד"ר אבו רפיח, בדואי, ד"ר לכימיה, ראש החוג לכימיה במכללת ספיר ודובר הוועדה העממית של הכפר אל-עראקיב, אומר: "בואו נדבר כבני אדם שווים. יש לעצור את תוכניות העקירה שמתגבשות. חובה לגלות קצת שפיות לפני הטעות הגדולה, שלא ניתן יהיה לתקנה. הבדואים חיים על 2% משטחו של הנגב למרות שהם 28% מתושביו". פרופסור איסמעיל אבו סעד, תושב בדואי מהנגב: "איך אפשר להגדיר אותנו כפולשים אם מאות שנים אנחנו ואבותינו חיים בנגב... בשנות העשרים והשלושים רכשו קק"ל והסוכנות היהודית אדמות בנגב מידי בעליהן הבדואים, והיום פתאום הם לא בעלים? מה השתנה?". קשה לעמוד מול כאבו של איסמעיל, הטוען שמרחבי הנגב מספיקים לצרכים של כל תושבי הנגב - יהודים ובדואים. אני חש, שמי שהחליט לתת לחווה חקלאית של איש אחד שטח נרחב - בו ניתן ליישב את כל בני הכפר אל-עראקיב - אינו רואה את עתידו של הנגב כמו פרופסור איסמעיל אבו סעד, כמרחב בו יש מספיק מקום לכולם. ב-26.7.10 - יום אחד לפני שלמעלה מאלף שוטרים, עשרות רבות של עובדי קבלן, דחפורים ועוד כוחות עזר הרסו את הכפר - פורסמו דבריו של בנימין נתניהו בנושא הנאמנות: "אנחנו מדינת לאום, הריבונות הכוללת שמורה לעם היהודי... אני לא רוצה להשאיר את המצב כמו שהוא היום... בנגב למשל, אם יהיה אזור בלי רוב יהודי כמו שקרה בבלקנים וזה איום ממשי, שקבוצת מיעוט תהיה רוב באזור מסוים". מה שמציע לנו למעשה נתניהו באצטלה של "חשיבה מדינית", שיש צורך ללמוד מהניסיון הבלקני ולבצע טיהור אתני כדי להגן על הרוב מפני קבוצת מיעוט מאיימת. ואני מבקש לדחות בכל תוקף את הטיעון של נתניהו. אני לא רואה בבדואי, אזרח מדינת ישראל, "איום ממשי". צודק פרופסור אלגזי מאוניברסיטת תל אביב בטענתו: "למען מי צריך לפנות את אנשי אל-עראקיב? למען פעולות ייעור של הקרן הקיימת לישראל. לפנות אנשים למען עצים - והעצים, כמו שנאלצו להודות אנשי קק"ל, ניטעים ללא תוכנית מתאר ובלי היגיון אקולוגי וחקלאי. אלו לא עצים מיטיבים אלא פולשים, עצים שנועדו להבטיח שליטה".

אני גאה בכך שהייתי חלק מקבוצה של כמאתיים שוחרי-שלום שבאו ביום שבת, 30.7.10, שלושה ימים לאחר ההרס המוחלט של כל הכפר. אני גאה בכך שעשיתי את המעט שאפשר לעשות - להביע סולידאריות עם נחישותם של בני אל-עראקיב, שכבר ביום שבת החלו בבנייה מחודשת של הכפר. קשה לי להשתחרר ממה ששמעתי מעבדאלה אבו מדגים בעודו מזיע, חופר במקוש להנחת היסודות לבנייה מחדש של ביתו שחרב: "בני בן ארבע שאל אותי: 'אבא מדוע השוטרים הרסו לנו את הבית?' כדי לגונן על ילדי מפני טראומה - עניתי לו: הם הורסים לנו את הבית, כדי שאנחנו נבנה בית חדש יותר יפה".