אולי בהיסח הדעת, אולי ברשלנות אופיינית של קברניטי המדינה בקבלת החלטות, המיתוס של "צבא העם" קיבל גושפנקה רשמית של הממשלה ושל הכנסת. על-אף העובדה שצה"ל מעולם לא היה צבא העם במובן הרחב ביותר של המילה, היינו שגם החרדים וגם הערבים משרתים בו, המיתוס של צבא העם היה המיתוס המלכד, אפילו המכונן של מדינת היהודים הקמה להגן על היהודים. לא זו בלבד שהמיתוס היה נכון, ככל המיתוסים האחרים, המאפשרים יצירתו של תלכיד חברתי - אלא שאכן סביבו נוצרה הוויה נפלאה: כל העם צבא, לכידות בעת מלחמה, וכדומה.
אין כוונה להתייחס לסיבות אשר הובילו, בפועל, להישארות המיתוס על-כנו, ומאידך-גיסא המציאות לגמרי שונה. מזה שני עשורים ויותר, שיעור הלא-משרתים בצה"ל הלך ותפח לממדים מבהילים. לא אחר מאשר הרמטכ"ל,
גבי אשכנזי, הזהיר שמא בעוד עשור לערך, מספר המתגייסים לצה"ל יילך ויקטן עד כדי מיעוט. בהתייחס למציאות הביטחונית של ישראל כיום, והאתגרים הניצבים בפניה, מובן לכל אחד מה עלולות להיות ההשפעות, אם התחזיות תתממשנה.
הגענו אל הצומת שבו הדילמות חייבות פתרון. אין זמן לדחות עוד ועוד החלטות חשובות. מספר האפשרויות אינו גדול כלל. הקברניטים חייבים להחליט ומהר, אם כי המילה חייבים היא בגדר פנטזיה מתוקה, לאן פני הצבא ולאן החברה הישראלית חותרת.
הסטטוס-קוו זו אפשרות ריאלית. המדינה תמשיך לדבוק במיתוס של צבא העם וגיוס לכל, כאשר ברור שהמדובר בבלוף, ולא יותר מכך. המשאבים האנושיים והכלכליים של ישראל מתדלדלים בקצב הולך וגדל, והשאלה היא אם לא נימצא ביום אחד מול שוקת שבורה? ממשלת ישראל החליטה רק לאחרונה להעלות את גיל הפרישה מצה"ל ל-50, משמע - אין ביכולתה של המדינה לשאת על גבה עול תקציבי כה גדול. ממילא ההוצאות הביטחוניות עצומות והן הפכו למעמסה גדולה. הקיצוץ בתקציב הביטחון לשנת התקציב הבאה גדול למדי לדעת אנשי מערכת הביטחון. מבלי לנסות להתנבא, ניתן לשער שלא יהיה זה הקיצוץ האחרון. כדי למנוע היווצרות מצב מסוכן, יש לקבל החלטות מהפכניות, אותן נפרט בהמשך.
אי-גיוסם לצה"ל של החרדים והערבים יש לו שני היבטים: ראשון- ההיבט החברתי, משמע יש הנושאים בנטל כבד, ויש פטורים מכך. תחושת אי-שביעות הרצון מהאפליה הבלתי מוצדקת, מרקיעה שחקים. זו בעיה חברתית חמורה המפלגת את אזרחי ישראל וגורמת לשנאה רבתי. ההיבט השני הוא כלכלי טהור, לפיו אי-גיוסם של בני שני המגזרים הללו חוסך למדינה כסף רב. בין שני השיקולים הללו, הממשלה הכריעה בעד השיקול השני, כצפוי. זו החלטה גרועה הרואה את חזות הכל דרך החור של הגרוש.
צה"ל פשוט זורק כסף לריק בעבור אותה אידיאולוגיה והמיתוס של צבא העם. צר המקום כדי להכיל סקירה מפורטת של בזבוז איום ונורא, לכן נתמקד בדוגמה אחת רלוונטית.
נפקדים/עריקים בכלא - תהליך בזבזני
בבתי הכלא הצבאיים עוברים מדי שנה רבבות חיילים. פילוח של הנתונים יוכיח שהרוב הגורף של כ-90% הם נפקדים או עריקים. הם נשפטים לתקופות מאסר שונות החל בימים ספורים ועד עשרות ימים, ובמקרים רבים, אפילו לזמן רב יותר. לו הייתה זו מעידה חד-פעמית של מרבית החיילים מסוג זה, ניתן היה להבין את ההיגיון של החזקת מערכת שלמה המטפלת בהם, שעלותה אינה זניחה. אלא מאי? מרבית החיילים היושבים על נפקדויות או עריקות, חוזרים לסורם, אינם מסוגלים להשתלב במערכת, ושוב חוזרים לאותו הריטואל של שפיטה ומאסר. כסף מבוזבז לחלוטין, חיילים שאינם מועילים בכלום למערכת, אך בשם המיתוס של צבא העם, ממשיכים להחזיקם, עד שלבסוף צה"ל משחרר אותם מוקדם מן הרגיל. השאלה היא - למה כל התהליך הבזבזני הזה?
חיילים רבים מאוד אינם מסיימים את השירות הצבאי, בין אם מסיבות של אי-הסתגלות ובין אם מסיבות אחרות. מספר המשתמטים גדול בהרבה מזה שדנים עליו בתקשורת. מה התרומה הסגולית בדבקות באותו המיתוס? כלום, בעצם הרבה מאוד כסף.
