רוב הרופאים מתמחים בתחום מסוים, אך ד"ר נאדר בוטו מתמחה בקוסמוס. בעוד המדע נואש מלמצוא את 'תיאוריית ההאחדה הגדולה', שאמורה לקשר בין תורת היחסות לתורת הקוואנטים ולפענח את היקום, ד"ר נאדר בוטו מצא כבר, מבחינתו, הסבר חובק-כל להוויה.
את ספרו של ד"ר בוטו, 'רפואה ושבעת החוקים האוניברסליים', גיליתי בשבת האחרונה על מדף נידח וחשוך המותקן בדרך לאמבטיה (למזלי, אין עדיין משטרת פנג-שוואי, כנראה בגלל הקושי למצוא מדים המשלבים סמכותיות עם מים זורמים). בספרו זה מתאר ד"ר בוטו, בתנופה רנסנסית סעורת-אשכולות, את הקשר בין המפץ הגדול, חלומות, אהבה, רדיקלים חופשיים, מרידיאן המעי הדק, הארה וריפוי באמצעות מזון (לרבות "חוקן קפה") - וזוהי רשימת נושאים חלקית בלבד.
"כל כמה שאנו מרבים להבין דברים בודדים, מרבים אנו להבין את האלוהות", כתב שפינוזה, וד"ר בוטו, קרדיולוג בכיר ב'מרכז רבין', לקח ברצינות את הרצפט. אסטרונומיה, רפואה, פילוסופיה, פיזיקה – העולם כולו כונס אל מסיבת הרעיונות הביו-רוחנית של בוטו, ורק הפקפוק נותר מחוץ לכריכות. בוטו, שניחן בביטחון עצמי של שלושה גנרלים, אף קורא תיגר על הנוירולוגיה, המתייחסת למוח "כאל מחשב שבו כל נוירון מתפקד כיחידת ביט מופעלת או כבויה, גישה המצמצמת את תפקודו לפחות מתפקודה של אמבה".
לגישתו ההוליסטית של ד"ר בוטו, כל הדברים בעולם – הרים, צמחים, אנשים, חיות – עשויים מאותה אנרגיה, רק בתדר שונה, ומקיימים ביניהם קשר של 'רזוננס' (רטט). האנרגיה של גרגר חיטה, למשל, נמצאת ברזוננס עם אנרגיית השמש, המים והאדמה. גם בין אנשים רוטט רזוננס, או במקרה הפחות טוב, דיסוננס (אם כי "כעסו של אדם אחר יכול לגרום תגובת כעס מצידנו רק אם קיים כעס דומה בתוכנו"). אהבה למשל "מעלה את התדר האנרגטי של הנשמה ומקרבת אותה לתדר של האור הראשוני שממנו באה הנשמה. לכן היא מורגשת גם ללא מילים וגורמת הרמוניה ואושר".
מה גדולה, אפוא, הייתה נפילתי ממרומי רפואת האושר הרזוננסית, כאשר צפיתי באותה שבת בתוכניתה של עדי אשכנזי, שהפכה את עולם הרפואה למצעד של קלישאות: אשכנזי גנבה תור בחדר ההמתנה לרופא ("אני רק שאלה"), עברה דיקור ("טוב לדעת שיש רוסים שדוקרים על-רקע בריאותי"), הציקה לרוקח ("מה הוא רוקח? הוא רק לוקח"), עברה בדיקת דם ונכנסה לאשפוז סרק בבית חולים ("איזו דייסה מגעילה"). התחושה הייתה שלאשכנזי יש טופס טיולים, והיא מוכרחה להספיק את כל התחנות בדרך אל הבנאליה.
כדי לא לסיים רשימה זו ברזוננס שלילי, אציין שאשכנזי היא פרחחית כובשת, שניחוח הפרחה הקל העולה ממנה רק מעשיר את הארומה הטלוויזיונית שלה, בדיוק כפי שבבושם טוב יש כמה מיקרונים של צואה (לפחות לפי 'הבושם' מאת פטריק זיסקינד).
ובכל זאת, לנוכח התזזית האשכנזית אחז בי רטט בלתי נשלט לכבות את המקלט, ולחזור לספר.
