היום תיפתח תערוכה שערורייתית בגלריה של המדרשה לאמנות בתל אביב בהשתתפות 23 "אמנים(?)", העוסקת בלעדית במופע ובמצגי שנאה קשה נגד שר החוץ של מדינת ישראל מר אביגדור (איווט) ליברמן.
אין כוונת המאמר לאמוד כאן את תפקודו של מר ליברמן. קיימות בו נקודות אור וצל, ואנשים שונים רואים זוויות ערכיות שונות בתפקודו, לטוב אם לרע - זכותם, כולם. אך בל נשכח, כחצי מיליון הבוחרים אשר נתנו את קולם למנהיג מפלגת "ישראל ביתנו", הטילו יהבם ואמונם ב
אביגדור ליברמן, הכריזו קבל עם ועולם כי לטעמם הינו נאות לבחירה ולשירות בכנסת ובממשלת ישראל. זו הדמוקרטיה ומי שאינו יכול ומוכן לעמוד בחומה (חום), יתכבד ויחצה את הגבול לחיות בצורת משטר אחרת העדיפה כנראה בעיניו.
אין בעיה בביקורת נוקבת, סאטירית ואף ארסית כאשר הינה מובעת בידי יחידים כנגד יחידים; נהפוך הוא, הביקורת על התנהלות השלטון הינה חשובה וחיונית לחיינו במשטר הדמוקרטי. אך כאשר הביקורת מוטחת בידי ציבור חד-ערכי, חד-אג'נדתי, באורח מכליל, אנטי-פלורליסטי, מתואם, מונוליתי ומתוזמר נגד יחידים או ציבורים בעלי דעות שונות ונוגדות, הרי שהדבר בהחלט נחשב לכאורה להסתה פלילית, אפשר כגזענות ובוודאי כמופע שנאה. ביקורת מאורגנת, ממוסדת בידי מבקרים משובטי מחשבה, מהווה סיכול ממוקד-מטרה או מכוון להיות שכזה, בנוסח ההסתה הפשיסטית שהובילה לפרעות ליל הבדולח, אשר היוו הכנה לביצוע שואת עמנו בידי הגרמנים וזאת באמצעות עיתון ה"דר-שטירמר" הידוע לשמצה.
ג'ורג' אורוול 2010
גם ג'ורג' אורוול (שמו האמיתי היה אריק ארתור בלייר), איש השמאל השפוי, אשר ביקר קשות את השמאל הבריטי הצבוע (ואף גינה את תופעת האנטישמיות, לה הוא קרא 'מחלה'), לא טמן עטו בצלחת, ובדיוק בנושא זה. הסופר הבריטי המחונן הזה, אשר הקדים בחזונו את זמנו, תיאר בספרו "1984" את חזונו העתידי, אשר בו מתקיימים בין השאר כינוסי השיטנה היומיים שמאורגנים מגבוה נגד אויבי הציבור. אורוול מתאר עולם מפחיד, בגווני אפור ושחור, פשיסטי, טוטליטרי, אשר בו קבוצות שנאה ושיטנה יושבות למושב העצמת השנאה היומי. ובכן רבותינו, ברוכים הבאים לעולמו הישראלי של ג'ורג' אורוול דגם "2010".
שטופי המוח בינינו ודאי חשבו כי אורוול, אשר ספרו "1984" פורסם בשנת 1949, כיוון לניקוי האורוות הצואות של הסנאטור מקארת'י נגד הגל העכור הבוגדני האמריקני-מרקסיסטי בראשית שנות החמישים (הוא היה עתידן, אך לא עד כדי כך). בדיעבד הוברר כי הסנאטור האמריקני הנמרץ צדק בכל אשר טען ועשה, עד לאחרון המרגלים בעמם, האמריקנים הקומוניסטים, אשר בגדו בעבור מצג השווא הקומוניסטי. ובכן, אורוול לא כיוון לתופעה מסוימת אלא הצביע דווקא לעבר השלטון הרצחני הקומוניסטי משך מחציתה הראשונה של המאה העשרים, כאב-טיפוס לשלטון פשיסטי-טוטליטרי ובעיקר לטבע לב האדם הרע (בוגדני) מנעוריו. ישראל ותרבותה השוטמת, נוסח שנת 2010, הנוטה חדות לעבר הטרוצקיזם, הינה ההוכחה.
תערוכת זבל פשיסטי
תערוכת השנאה המדוברת, מדרדרת את התרבות הישראלית אל הרחוב, אל הזנות, באשר הופכת את הטוב והיפה שברעיון הליברלי התרבותי, האמור להיות צורת ביטוי שמעבר לגבולות היום-יום, הזמן והמרחב - למופע פוליטי מהזן הנחות ביותר, תוך ניצול במה חד-אג'נדתית באורח מעוקם ומפותל מוסרית.
צדקו מקורביו של ליברמן באומרם כי "זבל הוא זבל, גם אם הוא מוצג בתערוכה". אכן צדקו, זהו בפשטות זבל פשיסטי. ההקשר הוא שעושה את כל ההבדל. אפשר כי קיימות בתערוכה יצירות אמנות ותרבות נאותות לכשעצמן, אך משמקובצות אלו תחת כותרת "מופע השנאה לליברמן", הדבר הופכן ללא לגיטימיות ופסולות מעיקרן.
בתוכניתם של לונדון וקירשנבאום הופיעה אוצרת "תערוכת המשטמה" הלזו, פלונית,
דורית לויטה-הרטן שמה ובחוצפה, בעזות מצח מדהימה, טענה כי לגיטימי הדבר לציבור "אמנים(?)" כי יתאסף ל"מופע הסקילה באבנים" ("אמנות", כך היא קראה לכך במקור - כדי ביזיון וקצף) של מושא שנאתם, ממש כפי שאנו עדים לו באירן, באפגניסטן ובפקיסטן ה"נאורות".
לשבחם של הצמד (הפתעה-הפתעה – אולי הזיקנה שקפצה עליהם פותחת עיניהם... אולי), עמדו הללו על הפירכה שהוצגה לפניהם בידי אוצרת התערוכה אשר נראתה ונשמעה הזויה, שטופת-שנאה תהומית, בלתי רציונלית, מרחפת על גבול "עולם הדמדומים", לאביגדור ליברמן. ואכן, שני מנחי התוכנית העלו גם הם את השאלה באם המופע בהקשרו דלעיל, אפשר שהינו בעל גוון פשיסטי.
להילחם בהסתה הגזענית
חבל, לא לתרבות שנאה כזו פיללנו. חשיבות תרבותו של עם הינה מהראשונות במעלה, תרבות עבר ותרבות עתיד יחדיו. אך באם זו הינה תרבותנו, אשרינו וטוב לנו ללא תרבות בכלל. באם זו התרבות אליה מכוונת הממשלה בהוסיפה תקציבים לתרבות ישראלית מקורית - הרי אנא, חיסכו כספכם, מוטב שתתגברו את סל התרופות לזקנים קשי-יום משתיתנו ידיכם (וכספו של הציבור) למופעי שנאה ופלגנות בינינו.
ביקורת בונה? בהחלט, ואפילו הינה חיונית. הביקורת מחובתה להיות מושכלת, מאוזנת ואובייקטיבית. אך לנוכח מופעי השנאה המאורגנים והמתוזמרים הללו, המפלגים את העם ומהווים דלק בעירה על מדורת הדה-לגיטימציה לישראל, דווקא בזמנים אשר אחדותנו הינה כה חיונית, אלו חייבים בגינוי ציבורי מכל קצווי הקשת הפוליטית.
זו אינה לה הפעם הראשונה למופעי הסתה ושנאה במקומותינו - נושא זה מהווה מתווה קבוע. משך שנים רבות מתבטאים פוליטיקאים ו"אינטלקטואלים" בגלוי ובבוטות בהסיתם לרצח 'מתיישבים' ו'חרדים' באין מכהה. באורח מסורתי באה ההסתה לרצח והשמד נגד הזרם היותר יהודי וציוני בעם, ומגיעה מכיוון השמאל הקיצוני הישראלי, אלו הם נוהי הפוסט כל דבר, הכולל את מרבית אנשי מערכות התקשורת, האקדמיה והמשפט.
למעוניינים בעובדות לאשורן (אנו הרי יודעים כי ישנם אלו בינינו אשר עובדות הינן עבורם מילה גסה), אנא עיינו בספר
"משנאי החינם בינינו".
אין להשלים עם הסתה גזענית, פשיסטית ורצחנית של קבוצות הומוגניות כנגד בודדים וציבורים אחרים המחזיקים בדעות שונות. חוסר המעש והתגובה של השלטונות (פרקליטות המדינה ובג"צ) להסתה הבאה מצד שמאל, בעוד שמכבידים ידם על הסתה הבאה מצד ימין (ראה הוצאת תנועת "כך" מחוץ לחוק) - יוצר חוסר איזון, כעס וטינה בדין, ומפלג את העם.
נפקדות מן התערוכה
למרות שליברמן עומד במרכז הרשימה, ושלא בטובתו, הרי לא ליברמן הינו לוזו של עניין. אנו שטופים בתרבות שנאה. שנאה ליהודים מצד "יהודים" (לעיתים מכונה גם אוטו-אנטישמיות), שנאה לחרדים, שנאה למתיישבים, שנאה עמוקה ומדממת למרביתו של העם, החושב ומתבטא שלא לרוח החונטות האליטיסטיות, אותו העם תאב-החיים שהשליכם בקלפי מכל המדרגות, ובדין.
שהרי התערוכה שוטמת-ליברמן לעיל, אינה סנונית ראשונה אלא פרט אחד מעדר תאואים משוגע. כל שנדרש מ"אמן ישראלי", מ"יוצרים" בפרוטה אלו בינינו, הוא להפיק שרלטנות קולנועית, לדאוג כי ייאמר בה ברמז ובפשט כי ישראל מדינה כובשת, קלגסית, מדינת אפרטהייד, מתעללת במסכנים הפלשתינים, בעוד שבו בזמן עליהם להצניע או להעלים כליל את הצד השני של המטבע - את החבלות, הרציחות, ההפגזות, האוטובוסים המתפוצצים, פיגועי הירי, זריעת המוות בדרכים. אזי מובטח ל"יוצר" השרלטן
כבוד, כיבודים, תשלומי אתנן גבוהים, פרסים נחשבים אשר אתננים נוספים בצידם ועוד מרעין בישין כגון דא.
הללו מוצצים את לשד העם והדמוקרטיה בה הינם חיים ("
חופש הביטוי" ו"זכויות אזרח" מכנים זאת, כמסך לנבזותם), על-מנת לעשות קופה נאה מדם בנינו המסוככים על כלל העם ועל אותם השוטמים עצמם אשר גורלה של מדינת היהודים חשוב בעיניהם כשלג דאשתקד.
הנזק לישראל? נו באמת, הכיצד נפחיד את ה"עטים להשכיר" הללו מטעם השמאל הרדיקלי העולמי אשר חבר לג'יהאד העולמי, באיזכור הנזק לישראל? שהרי הם עצמם שוטמי-עמם ויהדותם. הם האוררים את היום שהובאו לעולם כיהודים.
מכיוון שמערכת המשפט (הפרקליטות ובג"צ בעיקר) תגונן על חבורת השוטמים, יהיה אשר יהיה, בכל תנאי ובכל מצב תוך דריסת החוק והצדק יחדיו, לא נותר בידינו אלא להציע כי הציבור יפנים את שמעוללים לו מספר אמנים (אומנם לא כלל האמנים), שטופי שנאת-האחר, וידיר רגליו מתערוכה קלוקלת זו המהווה כתם לדיראון על מצחנו.
גילוי נאות: מחבר המאמר אינו מכיר את אביגדור (איווט) ליברמן אישית, מעולם לא פגשו ולא שוחח עימו. כמו-כן, הכותב אינו נמנה ולא הווה על מצביעי מפלגתו של ליברמן "ישראל ביתנו".
