תורת ארץ-ישראל מול תורת חוץ-לארץ

נאומו של משה רבינו נמשך וכעת הוא מגיע לחלק הרביעי שלו, בו חל מפנה. אם עד עכשיו הנאום עסק בנושאים כלליים, וכמעט שלא פירט מצוות, הרי שמעתה ועד סוף פרשת כי תבוא, כל פרשה תכיל עשרות מצוות. המשותף לכל מצוות אלו, הוא שהן קשורות לכניסה לארץ ישראל. אחד השינויים הבולטים ביותר בציוויי התורה בין ספר דברים לבין ארבעת הספרים הקודמים נמצא בפרשתנו. בספר ויקרא אוסרת התורה לאכול בשר. המקרה היחידי בו מותר לאכול בשר, הוא בשר קודש מקרבן שהוקרב באוהל מועד. שחיטת בעל-חיים מחוץ לאוהל מועד מושווית לרצח ועונשה כרת: "וַיְדַבֵּר יי אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יי לֵאמֹר. אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַיי לִפְנֵי מִשְׁכַּן יי דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ" [ויקרא פרק י"ז, א'-ג']. אבל בספר דברים משתנה הציווי וכעת יש היתר לאכול בשר גם מחוץ לאוהל מועד: "כִּי יַרְחִיב יי אֱ-לֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יי אֱ-לֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יי לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" [דברים י"ב, כ'-כ"א]. מעניין כי ההיתר לאכול בשר נאמר דווקא אחרי הרחבת הגבול. לא מדובר בהיתר הנובע מתוך עצלות, שבעוד במדבר המרחק אל אוהל מועד היה עד 12 קילומטר, עכשיו כבר מדובר בכמה ימי הליכה - אלא מדובר בסיבה עמוקה יותר. אכילת בשר אינה יכולה להיעשות סתם כך, כדי שלאדם יותר ליטול את חייו של בעל-חיים אחר, הוא צריך לעשות זאת למטרת קודש. לכן, ההיתר היחידי במדבר לאכול בשר הוא כשמקריבים אותו באוהל מועד. כל אכילה אחרת איננה מצדיקה את הריגת בעל-החיים ונחשבת כרצח. אבל כשנכנסים לארץ ישראל, ארץ הקודש, כבר אין צורך לייעד את הבשר לקרבן כדי שהאכילה תיחשב כקודש. בארץ ישראל גם הפעולות החומריות הופכות לפעולות של קודש. עצם הישיבה בארץ ישראל מעלה את האכילה שבה למדרגה של קודש. קדושה זו מתפשטת בכל שטחי הארץ עד "קצה גבולך". בדומה לאכילת בשר קרבן החטאת, בו אכילת הכהנים את הבשר היא המכפרת על החוטא - אכילת הכהנים היא חלק מעבודת הקרבן. כך גם באכילה בארץ ישראל - האכילה הופכת לקודש. רמז נוסף לדמיון בין אכילת הבשר לדיני הקרבנות נמצא בחלקים שאינם נאכלים. החלקים האסורים באכילה בבהמה הם הדם והחֵלֶב (השומן של האיברים הפנימיים), אלו אותם חלקים המוקרבים על גבי המזבח בכל קרבן. בפרשת ראה בולט המעבר מתורת חוץ-לארץ לתורת ארץ-ישראל. כשנכנסים לארץ ישראל, עולים מדרגה ברמת הקדושה, לכן יש מצוות ייחודיות לארץ. גם המצוות הרגילות מקבלות משמעות עליונה יותר, ועל כן משה רבינו חוזר על חלק מהן עם השינויים ההכרחיים למצב החדש. מכאן ואילך בפרשות הקרובות יחדש משה רבינו מצוות המתאימות דווקא לארץ ישראל (העמדת מלך, נביא, נביא שקר וכולי) ויחזור על מצוות ישנות עם הוספות הכרחיות (תרומות ומעשרות, ביכורים, שמיטה ויובל וכולי). על ממד זה מצביעה הפתיחה לציוויים: "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן יי אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה".