כך מתקיימת מדינה "יהודית" ו"דמוקרטית"

קל מאוד לקבוע שהכותרת "מדינה יהודית ודמוקרטית" מכילה סתירה פנימית בלתי ניתנת לגישור, כפי שמלגלג עליה הד"ר סלמאן מצאלחה ב'הארץ' ("מסעדה יהודית ודמוקרטית", 9.8.10): "...דומה שרק בישראל רותמים אבירי ה"יהודית ודמוקרטית" את שור ה"יהדות" לחמור ה"דמוקרטיה" במלאכת החריש באדמת הבורים ועמי הארצות". הד"ר הנכבד מבטל במחי-יד תוכן שלם של חקיקה שנדרשה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולחוק יסוד: חופש העיסוק. סביר להניח שמי שאינו מקבל את מדינת-ישראל כ'מדינה יהודית' יתקומם נוכח המשמעות של 'מדינה יהודית ודמוקרטית' ויראה באפשרות הזאת פרדוקס בלתי אפשרי - "אין מדינה יהודית ודמוקרטית כפי שאין מוסלמית ודמוקרטית. דת ודמוקרטיה מעולם לא דרו בדירה אחת" (שם). אלא שהדברים אינם כה פשוטים ואכן "דת ודמוקרטיה מעולם לא דרו בדירה אחת" עד שקמה מדינת-ישראל ונחקקו בה חוקי יסוד שמשכינים את היהדות, הציונות והדמוקרטיה בכפיפה אחת. הקמת מדינת-ישראל לא הייתה מעולם ביטוי לשאיפה של מאן דהו להקים בחבל ארץ זה מדינה דמוקרטית בעלמא. לוּ באנו להקים מדינה דמוקרטית נוספת בעולם, הרי שנעשה כאן פשע מחריד - הרצחנו וגירשנו והחרבנו בשביל לרשת 'מדינה דמוקרטית'? התכלית של הקמת 'מדינה דמוקרטית' מכשירה את כל הרעה הזאת? ואם כך, צודקים הערבים בנרטיב ה"נכבה" שלהם עם זכות השיבה המלאה ואין לנו היהודים שום זכות על הארץ הזאת ולא על מטר רבוע בה. השאיפה של חלקים בתוכנו לקיים כאן מדינה דמוקרטית בלי זיקה כלשהי ליהדות מעקרת כל הצדקה של היהודים לשבת על אדמות לא להם. יתר על כן, זו חוצפה ממדרגה ראשונה לבוא לארץ נושבת ולכפות עליה דמוקרטיה. אבל לא באנו להקים כאן דמוקרטיה בלבד. באנו להקים דמוקרטיה יהודית. נכון, לא הייתה כזאת מעולם, אבל זו הייתה שאיפתה של הציונות - להקים בית לאומי לעם היהודי בנחלת אבותיו ולקיים בה דמוקרטיה. מדינת-ישראל עודנה בתהליך של התהוות, יש בה הרבה סתירות ליישב, אלא שהדיבור 'מדינה יהודית ודמוקרטית' עומד בבסיס הצידוק המוסרי לישיבתנו על האדמה הזאת. אין לנו הצדקה אחרת בלתי אם יהדותנו. ביטול יהדותה של המדינה יוביל בהכרח למדינה ערבית נוספת, שתחבור לאומה הערבית, ולא יהיה בה מקום ליהודים. בוודאי לא אחרי מה שעוללו ליושבי הארץ הערבים. וכך כתב נשיא בית בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק:

• "...יהדותה של המדינה היא המאפיינת אותה. היא שונה בכך מכל מדינה אחרת. זהו "טעם" קיומה, ואלה מאפייניה העיקריים. רבות הן המדינות הדמוקרטיות בעולם, אך רק מדינת-ישראל היא מדינה שאינה רק דמוקרטית אלא היא גם יהודית. ראויות לציון מילותיה של הכרזת העצמאות:
  'בארץ ישראל קם העם היהודי. בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי'.
  'מדינה יהודית' היא אפוא מדינתו של העם היהודי; 'זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית' (מתוך הכרזת העצמאות). מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ הגלויות הוא מערכיה הבסיסיים. 'מדינה יהודית' היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה עברית, ושעיקרי חגיה משקפים את תקומתה הלאומית. 'מדינה יהודית' היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה. 'מדינה יהודית' היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות 'פתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל' (מתוך הכרזת העצמאות). 'מדינה יהודית' היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה. 'מדינה יהודית' היא מדינה שערכיה שאובים ממסורתה הדתית, שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותה. 'מדינה יהודית' היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב, ושענייני נישואין וגירושין של יהודים מוכרעים על-פי דין תורה. 'מדינה יהודית' היא מדינה שבה ערכיה של תורת ישראל, ערכיה של מורשת היהדות וערכיה של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים" (אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי - פרשנות חוקתית, עמ' 331-332).

הנה כי כן, קל מאוד להדגיש את הניגודים שבין היהדות והדמוקרטיה. קשה מאוד למצוא את המאחד ובלשונו של כבוד השופט ברק: "...תפיסה חוקתית ראויה מחייבת ניסיון להשגת השלמה והרמוניה בין ערכים אלה. תפיסה פרשנית תכליתית, המתבססת על אחדות חוקתית ועל הרמוניה נורמטיבית, שואפת למצוא את המאחד והמשתף, תוך מניעתם של ניגודים וצמצום נקודות החיכוך. על כן ציינתי כי הדיבור 'יהודית ודמוקרטית' אינו כולל בחובו שני ניגודים, אלא השלמה והרמוניה" (שם, עמ' 338). ד"ר סלמאן מצאלחה הינו דרוזי מן הכפר מע'אר. מעניין מאוד מה הייתה דעתו אילו היה עורך בדיקה גנטית והיה מגלה שמוצאו - יהודי. הגילויים האחרונים בדבר מוצאם היהודי של ערבים רבים בישראל - מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, נוצרים, קראים ושומרונים - יכולים לייתר את כל הוויכוחים על אודות מעמדה הלאומי של מדינת-ישראל, ולקבל אותה כמדינת לאום יהודי ודמוקרטי המכילה בקרבה בני דתות שונות. המוצא המשותף של רובנו כאן יכול להפיח תקווה כי בעתיד הלא רחוק ניתן יהיה גם לקרוא לאזרחות של כולנו "ישראלית", בלי הבדלי דת - הליך שיתרום משמעותית לשוויון בחברה שלנו ויקרב את השלום המיוחל.