רק רשעות-לב היא זו שיכולה הייתה להזין את דברי שר הפנים, אליהו ישי, בגנותם של 400 ילדי העובדים הזרים שנידונו לגירוש. הסרקזם הגס שנלווה אליהם מעיד יותר מכל על אופיו של האיש שבידיו הואצלה הסמכות להחליט החלטה אכזרית שכזו.
מעבר לרוח הדברים הגזעני והפרימיטיבי, יכול כל פסיכולוג מתחיל להעיד עליהם כי יש בהם גם כדי לגרום לטראומה קשה לאותם ילדים, על לא עוול בכפם. מי כאליהו ישי, איש שס, צריך לדעת שגם אם אבות אכלו בוסר - שיני הבנים לא תקהינה!
לא 400 ילדי העובדים הזרים, שגורלם נחרץ, הם שפוגעים בצביון המדינה. מי שפוגע בו הוא השר ישי בכבודו ובעצמו. אותם ילדים אומללים לא הגיעו ארצה "לשם טיול". הם גם אינם "מגן אנושי" להוריהם. בוודאי לא פוליסת הביטוח שלהם. אבל, מעל לכל, הם לא צריכים להיות, בשום פנים ואופן, השעיר לעזאזל של שר הפנים.
ילדי העובדים הזרים רשאים להישאר בארץ הזאת מכוח רצונם; ארץ שבה נולדו, גדלו והתחנכו ושאת שפתה הם דוברים, כי פשוט אין להם ארץ אחרת.
בזיעת-אפם
גם אם נביא את דבריו של שר הפנים אד-אבסורדום, לפיהם המדובר בילדי-עובדים שהסתננו לארץ שלא כחוק, עדיין אין מקום להטיל עליהם את גזירת הגירוש. לא רק ותק-שהותם כאן הוא שעומד להם - גם אסור להחיל אותה עליהם, רטרואקטיבית, פשוט משום שעד להחלטה לגרשם לא נקבעו מראש תקנות ברורות בעניינם, ומן ה"לקונה" הזאת הם בהחלט רשאים ליהנות.
וחוץ מזה, מרקיז ישי, הוריהם של אותם ילדים לא הגיעו לישראל כדי להתעשר. בסך-הכל הם ביקשו להתפרנס בכבוד ואינם חוזרים לארצותיהם כאמידים. את 1,000 הדולר בחודש הם הרוויחו בזיעת-אפם - לא בהימורים בקזינו. את הכסף הזה, שעליו הוציאו את נשמתם, הם מייעדים, כדין, למשפחותיהם וזו זכותם המלאה.
וחוץ מזה, מרקיז ישי, איש, זולתם, לא יעשה את העבודה השחורה שלהם. עדיין לא נולד הישראלי שיסכים - בוודאי שלא ייטיב – לסעוד כמותם את אותם חלכאים ונדכאים שבתוכנו. התחליף להם יהיה רק משענת-קנה-רצוץ!
