"באני שלנו מתפתחת ערכאה העשויה להיפרד משאר האני ולבוא עימו לידי סכסוך. אנו קוראים לה בשם "אידיאל האני" והתפקידים שאנו מייחסים לה הם הסתכלות עצמו של האדם, המצפון המוסרי, הצנזורה של החלום וההשפעה העיקרית על ההדחקה".
זיגמונד פרויד, פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני.
לידר ושרון
הרשו לי, גולשים יקרים, להקדיש את ראשית טור זה ללידר ושרון. על פניו, מדובר בשתי עלמות שונות, אולם מבט בוחן מגלה כי הן למעשה שתי בבואות של אותו אדם, ממש תאומות סיאמיות: בכל הדחה אומר להן מישהו כיצד להצביע. בכל הדחה אחת מהן מתייסרת בשל החשש לפגיעה בערכיה או לפעולה הנוגדת את מצפונה. בכל הדחה השניה שביניהן מסבירה לה עליהן לפעול כך וכך כדי להוכיח שהן הן הכוח הנשי ואינן נגררות אחרי איש - ובכל הדחה הן עושות בסופו של דבר את המצווה עליהן.
אין ספק שדבריו של פרויד תקפים לגביהן: אידיאל האני שלהן מצווה עליהן צו מוסרי, וההתלבטות וההתייסרות הן הלקאה עצמית שמטרתה קתרזיס, שבעזרתו הן מצליחות "לבלוע את הצפרדע". אבל לידר ושרון לא מבינות שהן במשחק. ודווקא כאן, במשחק, מותר לפעול נגד הצו המוסרי מהסיבה הפשוטה שאין באמת השלכות במציאות לפעולה הלא מוסרית כביכול.
אם היו מצליחות להפריד בין "המשחק" ל"חיים", היו שואלות את עצמן את השאלה הרלוונטית: עם מי להגיע לגמר? והתשובה הייתה ברורה כשמש: רק לא עם שפקס. כי כל עוד שפקס במשחק, לעולם יטענו שהן רכבו על גבו עד לאן שהגיעו. אבל, היי - העיקר שהילדים בהצגות שלידר משחקת בהן יעריכו אותה. ובכן לידיעת התיאטרון שיעסיק אותה: לידר אולי טובה עם ילדים, אבל דבר אחד אנחנו יודעים - שחקנית היא לא.
מירית
מי שדווקא מתקשה בביקורת עצמית היא מירית. הבחורה מאוכזבת כי בשבקין, ברוב חוצפתו, החליט לדאוג לעצמו במהלך משימת חסינות אישית. אולי באמת האוקסימורון לא מספיק ברור כאן. אבל מה שיותר מעניין הוא הדרך שבה אמרה זאת גברת וקנין: "אני מבינה שזו חסינות, ואני מתה על בשבקין, אבל צריך לדאוג גם לאחרים". לא ידעתי שיש כל-כך הרבה פולנים בקרב יהדות מרוקו.
גם בהדחה אין למירית אלא לבוא בטענות אל עצמה. האינסטינקטים שלה לא טועים, אבל מה היא עשתה עם זה? לפחות לפי מה שראינו בפרק - שום דבר. נתנה לעניינים להתגלגל, או יותר נכון, התנהלה לפי הכלל הפולני הידוע: היא תשב לה לבד בחושך ותחכה.
בשבקין
גם אם לא היינו קוראים את "מסמך הגמר", בנקודה זו אפשר כבר לומר: בשבקין בגמר. עם פסלון חסינות בכיס, עליונות מוחלטת במשימות פיזיות וכשיש עוד שתי הדחות בלבד - צריך להיות ממש אידיוט כדי ליפול. אבל השאלה היא איך להגיע לגמר, ועם מי. ובשבקין, כמו שלוש הבנות המוזכרות למעלה, לא מטריד את עצמו בשאלה הזו.
בהישרדות עליך לשמור על פרופיל נמוך כדי לא לעלות על הכוונות, אבל בשלב מסויים עליך לפרוץ קדימה, אחרת איש לא יצביע לך בגמר. בשבקין, מוגן כמעט לחלוטין, יכול דווקא עכשיו לעשות מהלך שייתן לו את הילת המנהיגות שחסרה לו. במקום זאת הוא מחליט להתגלגל עם הרוב. אז נכון, גם אחרי שמירית תראה שהוא מכר אותה, היא עדיין תצביע לו פשוט כי אין לה מישהו אחר. יש גם סיכוי שינצח, אבל אפשר היה להתחיל להבטיח זאת.
קפון ואביגיל
אם יש מי שמבין שהגיע למשחק, ואם יש מי שראוי להערכה על המהלכים האחרונים - אלה הם קפון ואביגיל. משימת הווטו הראתה שהם נחושים יותר מכולם, והם היחידים ששואלים את עצמם את השאלות הנכונות: עם מי להגיע לגמר? אפשר להתווכח עם ההחלטה - שפקס אומנם שנוא, אבל גם למירית יש מעט מאור אוהדים בקרב המושבעים - אבל זו בהחלט החלטה סבירה שמעניקה להם נקודות אצל המושבעים.
קפון ואביגיל הצליחו להשתחל ללא ברית, ומבלי שיידעו כמעט על הברית שלהם. הם הורידו פרופיל לכל אורך הדרך - והעלו אותו בזמן הנכון. עד עכשיו הם לא על הרדאר של המתמודדים. הדבר המעצבן היחיד הוא שבסופו של דבר הודחה מירית - כפי שאביגיל רצתה. למה לא ראינו איך היא משכנעת את האחרים לשנות את ההחלטה? זו שאלה שרק ההפקה יכולה לענות עליה.
שפקס
באמת, נאמר כבר הכל. האיש הזה הוא תופעה חד-פעמית של אגו מתפרץ. כשהוא מביט על בבואתו בביצה, הנרקיסים כולם נובלים. שפקס הוא האנטי-כרייסט של בודהה. אני ואני ואני. בפרפראזה על דבריו של בודהה "מעולם לא לימד הבודהה שום תורה באף מקום", אמר שפקס את המשפט המדהים הבא: "מעולם לא לקחתי לעצמי קרדיט על שום דבר".
באמת, מדובר בכמות בלתי-נתפסת של היעדר מודעות עצמית. אם אצל לידר ושרון אידיאל האני מופיע היכן שאינו צריך להופיע, וגורם להן לביקורת עצמית מלאכותית - הרי אצל שפקס הוא לא מופיע לעולם. לא במשחק ולא במציאות. הסתכלות עצמית? מצפון מוסרי? אלה דברים שקיימים אצל אנשים מוזרים ששותים מיץ ג'וקים. ועל אנשים כמו שפקס אמר פרויד את המשפט הבא:
"שיעור התרחקותו של אידיאל האני מן האני יכול להיות שונה מאוד מיחיד ליחיד. מרובים היחידים שהפרדת האני ואידיאל האני לא התקדמה בהם ביותר, ושני היסודות עודם חופפים זה את זה. אצל אנשים אלה אין בידול זה בתחומו של האני גדול יותר מבנפשו של ילד".
זיגמונד פרויד, פסיכולוגיה של ההמון ואנאליזה של האני. 