המשפט "הרי גם רבן יוחנן בן זכאי בוגד" התרוצץ לו בנבכי מחשבותיי, כשהגעתי בצהרי יום שישי לשדרות רוטשילד בתל אביב, להפגנת הזדהות עם מפוני שייח ג'ראח. נקלעתי לדיאלוג בעל אופי של מונולוג עם אחד ממפגיני הימין, שהוא למעשה דיבר ואילו אנחנו לא ניסינו להשחיל מילה לעברם של מפלי נהרות המילים שהוטחו לכתובתנו. למעשה, חזרה על עצמה מילה אחת - "בוגדים". לעתים המילה התרחבה למשפט "אתם מדברים עם ערבים - אתם בוגדים"; לעתים זה הומר - "בזמן מלחמה לא מדברים עם אויבים - רק יורים בהם, אתם כולכם בוגדים, אתם אויבי ישראל".
נערים יפי-בלורית צעקו בגרון ניחר - "בוגדים", ואני רק רציתי להשיח לעברם מהכתוב בתלמוד הבבלי, גיטין, נ"ו, א'-ב', על רבן יוחנן בן זכאי, שבעיצומו של המצור, ירושלים נצורה וצבא רומא מכל עבר - נמלט יוחנן למחנה אספסינוס ואומר לו, שהוא עתיד להיות מלך, ולכן הוא מברכו באותה פגישה במילים: "שלום לך המלך".
ערב חורבן הבית השני אספסינוס מעניק ליוחנן את הזכות לבקש את אשר על לבו. תשובת רבן יוחנן בן זכאי -
"תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק".
משמעות הבקשות על-פי המסורת:
א) המשך פעילות ההנהגה הרוחנית.
ב) קיום מרכז רוחני אחד עתידי פורה ויוצר, שיהיה חלופה לירושלים החרבה.
ג) הצלת רבי צדוק שהתענה בצומות ובסיגופים.
מהמשנה שהובאה בשקלים א', ד', נראה כי למהלכיו של רבן יוחנן בן זכאי הייתה אופוזיציה אקטיבית ומתלהמת,
אופוזיציה שראתה בדיאלוג בין יוחנן בן זכאי והתומכים בו לבין רומא - בגידה ברוח הלחימה, תקיעה סכין בגב האומה, עוכרי ישראל.
מילים המוכרות לנו היום בשיח הציבורי, אותן נושאים ברמה נציגי הליכוד, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, המפד"ל החדשה ואליהם נגררות קדימה ומפלגת העבודה, כאשר נשמע קול של שלום, המכיר בזכותו של העם הפלשתיני למדינה משלו. קול השולל פעולות הרס בנוסח שייח ג'ראח בירושלים, דהמש בלוד ואל-עראקיב בנגב.
רבן יוחנן בן זכאי הנחיל לנו במכילתא דרבי ישמעאל את המילים הבאות: "אבנים שלמות תבנה" [דברים כ"ו, 6] -
אבנים שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים,
שלום בין איש לאיש
שלום בין עיר עיר
שלום בין אומה לאומה
שלום בין ממשלה לממשלה
שלום בין משפחה למשפחה..."
במרוצת ההיסטוריה קמו מנהיגים קנאים כמו שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב, ש
דנו לשלילה מוחלטת את פועלו של רבן יוחנן בן זכאי. הם האשימו אותו שהוא לא העדיף את המדינה, אלא העדיף את התורה על פני המדינה.
אני רואה את מחנה השלום בישראל, כמחנה שממשיך את דרכו של רבן יוחנן בן זכאי. שפיות מדינית על פני התלהמות. מתינות על פני קנאות.
כשמפנים מבט לעבר ההיסטוריה. אין חולק שדרכו של רבן יוחנן בן זכאי הצילה את העם היהודי מהכחדה. אבל לצערי, המחנה הלאומני, הממשיך את דרכם של הקנאים, אויביו של רבן יוחנן בן זכאי, הוא שמתנחל בלבבות.
אותו מחנה קנאי שצעק בוגד ליוחנן בן זכאי קורם היום עור וגידים בדמות לאומנות מזוויעה הצועקת לעברו של מחנה השלום - בוגדים.
ערב חורבן הבית הראשון פשחור בן אמר הכהן, נגיד בבית אדוני, היכה את ירמיהו הנביא וזרק אותו לבור כלא בשער בנימין. דמותו של פשחור עלתה מנבכי ההיסטוריה. ראיתי אותו מתהלך בצידי הפגנת השלום בשדרות רוטשילד בתל אביב וצועק בקול ניחר - "בוגד".
ירמיהו הנביא יצא באומץ נגד האוריינטציות המיליטריסטיות, ואפילו בעיצומה של המלחמה הפגין נגדן. הרוח הלאומנית, כביכול פטריוטית, זעקה לעברו בוגד!!! את הצעקות האלו אני שומע גם היום!!!
