מגיפת החום פשטה בעיר במהירות. במוצ"ש יצאה משלחת נכבדים של זקני הכוכבים להרגיע את רתחת השרב, נושאת עימה דורונות פיוס של זֶרַח כסוף וצונן, אך ערוץ 10 ניסה לעשות את ההפך: להלהיט עוד יותר את הארץ, באמצעות שידור הסדרה 'מסע אל ארץ הציצים'. סדרה זו מטילה-כביכול זרקור תיעודי על הניתוחים להגדלת חזה, אך תכלס מתפקדת כפיפ-שואו. אפילו צייר רנסנסי היה חוטף סחרחורת לנוכח מצעד בלוטות השומן, שנפחן עולה בהרבה על צניעותן (שלא לדבר על שכלן). סדרה דוקו-וולגרית זו מתארת השחתה של איבר נשי (ניתוחי החזה גורמים אובדן חישה וכרוכים בסיכונים רפואיים) על מזבח פנטזיה גברית - אך האלימות הרפואית המיותרת הזו מתוארת בנימה קלילה ומבודחת שמספק המנחה אביעד קיסוס, כאילו היה הניתוח פידור אף במעלית. הפרונט המועצם אמור להעצים את הדימוי העצמי של המנותחת, ורוב הצעירות ששוחחו עם קיסוס דיווחו שהניתוח אכן השיג את מטרתו זו. אף לא אחת מהן השמיעה צוויץ של מוּדעות למכבש הדיכוי המנטלי שגרם לה להתאזמל. והרי כל שתל סיליקון הוא תוצאה של שתל חודרני יותר וערמומי יותר, אותו שתל מוחי הננעץ באישה המודרנית ודוחק בה לעמוד בתקן היופי. ומהו התקן לקיבולת הסמ"ק של גבעת ונוס? צריך לשאול את אביעד קיסוס. הוא אומנם לא בעניין של נשים, אך הפך כבר לביג-דָדִי. תעשיית ניתוחי החזה מגלגלת לא רק נפשות תמימות, אלא גם כסף. ואולם נעמי קליין, בספרה 'מיתוס היופי', טוענת שלא רק סיבות כלכליות גורמות לעולם הגברי לעודד נשים לעבור ניתוחים קוסמטיים, אלא גם פוליטיות. לדבריה, תעשיית היופי בכללותה מחלישה את מעמד האישה, משום שהיא משעבדת אותה למירוץ סיזיפי אחר 'המראה הנכון', ומירוץ זה, הנוטע באישה תחושת נחיתות מתמדת, אינו מותיר לה פנאי (ממשי או נפשי) להשתלב במוקדי הכוח הגבריים. ואגב, הג'ל הממלא את שתלי החזה מיוצר על-ידי יצרני פצצת הנאפאלם. זהו פרט טריוויאלי, אך סמלי: האלימות הגברית לבשה צורה חדשה, והפעם נלחמת על יעד רווחי יותר מווייטנאם - הממון הנשי. הסדרה היא עלבון צורב לא רק למין האנושי בכללותו, אלא במיוחד לנשים קטנות-חזה. מה, הן לא שוות? האם היופי מגיע ב-one size בלבד? ואולם, בסדרה יש גם צד חיובי: היא מוכיחה כי ישראל הפכה סוף-סוף למבשרת ציון. 'מבשרת' לא מלשון 'בשורה', אלא מלשון 'בשר'. ציון הלכה בעקבות אמריקה והתמסרה לאידיאל הבשר המותפח. גם אנו משדרים לאישה: ערכך נגזר מצורת גופך. ואולי מוטב לתקן את מידות הרוח ולא את מידות הגוף? זהו מסר מיושן ועבש כל כך, שאפילו חיידקי האנכרוניזם הניזונים בגופתו לועגים לו בפה מלא.