"שוכבים על הגדר" - לא מצאתי ביטוי טוב יותר להשתפכות המוזרה והאובססיבית, החד-צדדית, של אישים, אמנים, סופרות וסופרים, מוכרות ומוכרים, וה"נשים שליד". עליזה & שרה, ממרומי שכונות יוקרה בירושלים היקרה, הרחוקה שנת אור ושנות דור משכונות דרום תל אביב, זועקות זעקות-שבר, חמס, מתחסדות ומנותקות מהנעשה.
כלום צעקתם היא כצעקתה? הרי מישהו החליט לדבר רק על הילדים כאילו אין להם הורים; מדוע מסיחים את דעתנו ושוטפים את מוחנו הלא-הומאני עם אגדת '400 הילדים'? אין להם הורים? ומה עם ה-800 שאושרו? הנה 1,200 ילדים - ובתוספת, שנשכחה קלות, ההורים - הגענו שוב לאלפים.
אל לנו ללכת שולל אחר מתבוללים בדעת אנשי הרוח, אלה ה"שמים חושך לאור ואור לחושך" [ישעיה ה', כ'], ולא מבדילים בין ישראל לעמים. כלום ניתן להניח שאפשר לגרש את הורי הילדים, אך לא את ילדי ההורים?
מישהו החליט לנכס את ההומאניות לנשיות ולשמאל כאחד, לפרסם תמונות ילדים ליד תמונות ה"רשע", המבוגר האחראי, השר אליהו ישי, וכולם - כעדר שאין לו מנהיג - בוכים בכי תמרורים ודומעים דמעות תנין.
איש (נגד) הרוח יוסי שריד קרא
להחביא את הילדים: "נראה אותם את נציגי החוק..."; ומר איתן קלינסקי מיד נענה וכתב כי מוכן הוא
"להסתיר את ילדי העובדים הזרים", ואף "מוכן לשאת בכל תוצאות קריאתי להסתרת ילדים נגד החוק".