אני מודה כי איני יודע בדיוק מיהו פוסט-ציוני. ייתכן כי בורותי נובעת מן העובדה כי אינני יודע גם בדיוק מיהו ציוני בעידן הזה בישראל. שמעתי אומרים כמובן מאליו על מתנחל שהוא ציוני, מפני שבניין ישובים ביהודה ובשומרון משול כהקמת ישובים בעמק החולה ובערבות הנגב בידי נחשוני החלוצים והחלוצות שהגדירו ביזע ובעמל ובהסתפקות במועט את המעשה הציוני. אבל הנה אומרים גם על תעשיינים פורצי-דרך ועל מקימי חממות טכנולוגיות שהם ציונים אף על-פי שאין ביניהם לבין עובדי דת העבודה העברית המיתולוגיים שום זיקה גנטו-אידיאולוגית. אין כנראה צורך לא במקוש ולא באת חפירה ולא בכף בנאים ואפילו לא בקנה רובה מקודש כדי להיות ציוני, כי ייתכן שבז'רגון המושל היום ציוני הוא כל מי שמיטיב עם ישראל, ביטחונה, עושרה, דימויה, יתרות המטבע שלה, תלמודה, מחקריה, במותיה, תזמורותיה, תקשורתה, הפקותיה להוציא את ההפקות של הסאטירה, עד כאן, כי סאטירה חשודה מעצם בריאתה בפוסט-ציונות.
גם לכלל הזה יש יוצאים מן הכלל והבלבול יכול להיות גדול. אכן כבר יש סאטירה וסטנדאפיזם צדקני בשירות הציונות היורה חיצי צחוק משוחים רעל חרד"לי בצפונבונבונים הפוסט-ציונים המתנחלים בין רעננה לרמת אביב ובפאגאנים ההופכים כל בר להיכל וכל מדרחוב לתיאטראות ולקרקסאות של עכו"ם. בלי לדעת אפוא אל נכון מהו ציוני ומהו פוסט-ציוני אין בעיה לדעת כי ציוני הוא איש או אישה, איכותי כנראה, הפוסק כי פוסט-ציוני הוא כל יריב פוליטי, תרבותי, ערכי וכמובן לאומי בראש ובראשונה, שאינו עונה על הקריטריונים הקובעים איזו השקפת עולם היא ראויה בעיני מאמיניה, ואיזו השקפת עולם היא פסולה או תבוסתנית ונגועה על כן בחשש בוגדנות, ולו מפני שהיא שונה מן המוגדרת ככשרה. בקיצור, פוסט-ציוני הוא ציוני שאינו חושב כמוך.
פעם היו שבעים פנים לתורה הציונית. היו ציונים כלליים. היו פועלי ציון, ולא סתם פועלי ציון אלא שומו שמים, פועלי ציון-שמאל. היה "שאו ציונה נס ודגל דגל מחנה יהודה". נראה היום כי הציונות היא משהו שמייתר את שישים ותשע הפנים שאינם פניה, והן מזוהות כולן כפני הפוסט-ציונות. מה שהיה נחשב כשבח גדול, הפלורליזם, ריבוי הדעות, הטעמים, הנוסחים, ההגשמות - אינו נחשב היום כיתרון תחת השמש. הציוני הוא מי שתובע מעצמו, וכמובן מזולתו, ליישר את כל השורות לבל יחרוג איש מתוך הגיאומטריה ההופכת המון-אדם לתלכיד כובש-לבבות. פוסט-ציוני הוא מי שיוצא קצת מן השורה והוא נוטה לראות את בני האדם בנחילים של דבורים, שאפילו הן עוקצות מעט הן עושות דבש הרבה, ואפילו הם בני כוורת אחת הן מודות שלכל אחת ואחת סגולות ייחודיות ולכל הסגולות השונות ראוי לרחוש
כבוד. כמובן שהדימוי הזה עצמו הוא דימוי פוסט-ציוני ואילו היה נלמד באוניברסיטות היה מוקע מיד כדימוי מוטה, וייתכן כי אפילו נשיא חשוב ומוערך של מכון מחקר היה נוטל לעצמו חופש אקדמי כדי לבחון את כל הסילבוסים של מרצים שעלו בסטטיסטיקה כמי שווירוס הפוסט-ציונות זיהם אותם.
המילים הן כל-כך נחרצות שאי-אפשר להגן או לתקוף את מה שהן מכסות או את מה שהן מגלות. המילה "ציוני" אינה הכוכב היחיד בשמי המילים שהן חזקות יותר ממה שהן אומרות. קודמת לה דרך משל המילה "יהודי". כשאומרים "הבית היהודי" יש למילה השנייה במטבע הלשון הזה כוח להפוך כל בית שאיננו ממין הבתים המזוהים עם ציונים דתיים כבתים שאינם יהודים. כשאומרים מדינה יהודית, אפשר לנצח במערכה על גירוש ארבע-מאות תינוקות שאינם נמנים עם תינוקות בית רבן ולדחות פתרונות יצירתיים של גיור. קראתי אפילו על הצורך לאכוף על נציגינו בבירות העולם לקיים בגופם דיפלומטיה יהודית, כלומר דיפלומטיה של "מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", כאילו כל דיפלומט שאינו נמנה עם הדיפלומטיה היהודית הוא בחינת מוטי בן פייסי וכל הזירה המדינית בעולם היא זירה של המוני המונים ויועצות בכירות זרשיות. תנו כבוד למילים.
לא יצאו ימים רבים והכיכר הציבורית שלנו תדבר גם על יהודים וגם על פוסט-יהודים. ה"ציונות" תדאג לכך. היא מילה חזקה, מנצחת, אבל גם היא אינה חסינה. "יהודית" עתידה להשפיע על "ציונית". היום אנו אומרים "מדינה יהודית דמוקרטית". הכל מוכן לשלב הבא, "מדינה ציונית דמוקרטית". למה לא. גם ליהודית דמוקרטית אין יריבינו מסכימים. ננקר אפוא את עיניהם ואת עיני הפוסט-ציונים ניקור וירטואלי, לא יותר חלילה מווירטואלי, ונאמר "ציונית" ואחר-כך גם "דמוקרטית". אין שום סיבה שלא.
היו ימים, הם נראים רחוקים, אולם לאמת הם היו עימדי כאן תמול שלשום, וכל הפוסטים לא התבהלו עדיין לבוא לעולם. אימפרסיוניסטים לא הפכו לפוסט-אימפרסיוניסטים, מודרנים לא לפוסט-מודרנים, היסטוריונים לא לפוסט-היסטוריונים, ולא עשו פוסט מורטם לכל דעה, אפילו הייתה מרגיזה בשונותה ולא הכריזו עליה כאויבת העם וכפוסט-ציונית. הייתי אז נינוח ביהדותי, ושמח בציוניותי, ולא חששתי מפני מי שיאמר עלי בלבבו, בוודאי לא בפיו, שמפני שדעותיי אינן שוות לדעותיו אני אנטמה והתמאטיקה שלי היא פוסט-תמה ויש לגזור עלי דקונסטרוקציה... אני מתגעגע.