התנהלות שופטים, ניהול המשפט, פגיעה מילולית בפונים או בפרקליטים, התבטאות שופטים ואפילו שפת גוף של שופט - יכולים לבסס הרגשה של מתח בין השופט לפרקליט או המתדיין. לא כל הרגשה או תחושה של פגיעה, יכולות לבסס בקשה של פסילה. אבל יש מקרים, בהם ברור כי בשל המתחים, האווירה העכורה שנוצרה, בצדק או שלא בצדק, בין הצדדים, מוטב להעביר את הדיון לשופט אחר מאשר להשאיר חשש לעיוות דין; במקרים יוצאי דופן וחריגים, אפילו לבית משפט במחוז אחר.
במקרה של פסק הדין בע"א 4567/10 - השופט דחה את בקשת הפסלות - למרות שעבד במשרד שהגיש את הבקשה לפני מספר שנים. השופט עזב או הועזב לפני שנים בטריקת דלת, ולטענת המבקש את הפסילה, היחסים העכורים בין המשרד ונציגיו לבין השופט, נמשכים מאז - ומכאן שיש חשש לעיוות דין.
נשיאת בית המשפט העליון
דורית ביניש החליטה לדחות את הבקשה אך השאירה סולם או פתח יציאה לשופט בהמלצתה, שראוי במקרה זה, בשל הנסיבות שפורטו להעביר הדיון לשופט אחר.
אסור לשכוח - השופטים, כבני אדם, מושפעים מיחסי העבר, מושפעים מהתנהגות ומיחס של עורכי הדין אליהם ומהתנהגותם באולם. השופטים מדי פעם נוזפים, קונסים ומתלוננים בלשכת עורכי הדין על עורכי דין והתנהגותם, וקשה לדרוש מהם אובייקטיביות שקולה. אין ספק שהשופטים משתדלים ומנסים להיות אובייקטיביים ומאוזנים, אך בסופו של יום הם בני-אדם, וטוב שכך.
יתרה מכך - במהלך השנים דנו פעמים רבות בשאלה האם התקשורת משפיעה על השופטים. דעת מערכת המשפט הייתה, באופן עקרוני, שהשופטים הם מקצועיים, אובייקטיביים וקובעים רק על סמך הראיות והעובדות שמובאות בפניהם. ובכן, העיקרון אומנם נכון אך יישומו לא ניתן לביצוע.
כבוד נשיא בית המשפט המחוזי לשעבר השופט
מיכה לינדנשטראוס (מבקר המדינה דהיום), והשופט (בדימוס) של בית המשפט העליון כבוד השופט
מישאל חשין וגם שופטים אחרים, בכל הערכאות, במאמרים, בכינוסים מקצועיים ובהופעות פומביות אמרו ורמזו, כי השופטים, כבני-אדם, מושפעים מהתקשורת, אך משתדלים בכל כוחם שהדבר לא ישפיע על החלטותיהם. נקווה שהם מצליחים בכך. ומעל לכל יש לזכור כי בית משפט לא עושה צדק - בית משפט עושה משפט (ראה גם את חוק לשכת עורכי דין שתפקידו של עורך דין לעזור לבית משפט לעשות משפט).
הפניות הרבות לבית המשפט העליון בשנים האחרונות בבקשות לפסילת שופטים מצביעות על שני דברים:
א. העקרונות שהתגבשו בפסיקה לנימוקים לפסילת שופטים אינם נהירים וברורים מספיק.
ב. חלק מהבקשות באות כדי להביע, בדרך זו, את מורת-רוחם של הסניגורים כלפי השופטים על דרך ניהול המשפט ועל דרך התנהגותם כלפי עוה"ד והנאשמים.
התנהגות השופט בתהליך ניהול המשפט
יש חשיבות רבה לדרך בה שופט מנהל את הדיון ומנווט אותו, לזרימת המשפט ולהרגשת הצדק הנראה והנעשה בעיני הנאשם, סניגורו והציבור.
נקיטת לשון בוטה תוך פגיעה בנאשם, ולפעמים גם בסניגור ובתובע, אין בהם כדי לתרום לניהול ענייני ויעיל של המשפט, אלא ליצירת אווירה עוינת, תוך הרגשה שצדק לא נעשה ולא נראה.
בע"פ 184/85 שרעבי נ' מ"י, פ"די ל"ט (1) 446, אומר כבוד הנשיא שמגר: "יש חשיבות רבה בהקפדה על מראית פניה של עשיית הצדק. לא די בכך, לעתים שהשופט שלם עם עצמו ויודע אל נכון, כי הוא ישקול את הדברים לגופם, עליו לתת גם את הדעת להתרשמותו של בעל דין זה או אחר במהלך המשפט או באירועים הסובבים אותו, כדי למנוע התרשמות מוטעית וערעור אמונו של בעל דין באובייקטיביות ההחלטות מצד השופט".
לא כל הערה, גערה או אמירה הן בסיס לבקשת פסילה. על הסניגור לשמור על פרופורציות נכונות בבקשות הפסילה. ניהול משפט תקיף, מהיר ויעיל, הגורר לפעמים התנגשות מילולית עם בעלי הדין, אינו אוטומטית בסיס לבקשת פסילה. יש להצביע על אפשרות או חשש ממשי למשוא-פנים.
בע"פ 949/89 באשיר יחום נ' מ"ע אומר כבוד הנשיא שמגר: "כאמור לא די בכל חשש או חשד כדי לבסס טענה כזאת. יסודה של הפסלות היא בהתגבשות מערכת נסיבות בהן מגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי אכן נוצרה בעיני בית המשפט האפשרות הממשית (לא רק חשש או פחד סובייקטיבי) וקיומה של אפשרות כאמור נבחנת לפי אמת-מידה אובייקטיבית, המתחשבת, בין היתר, בכך שמדובר בשופט מקצועי ולא בחבר מושבעים".
מה תפקידו ומעמדו של שופט בזמן ניהול המשפט?
השאלה בה מתלבטים רוב השופטים היא כיצד לנהל את המשפט; להשקיף על הנעשה ממרומי הדוכן, בבחינת שישחקו הנערים בפנינו, או לרדת לזירת ההתגוששות ולהשתתף בניהול המשפט. שתי הדרכים אינן טובות ואינן מומלצות.
בבג"צ 144/86 סא"ל הלוי נ' ביה"ד הצבאי לערעורים מצטט כבוד השופט מלץ את פסק דינו של הנשיא זוסמן בע"פ 116/66, פד"י כ' (4) 236, בעניין "ירידת השופט לזירת ההתגוששות". וכך נאמר שם: "אם לא יצטמצם השופט בטענות בעלי הדין אלא יירד לזירת ההתגוששות, ואפילו רק במחשבותיו ייקח חלק בעניינו של אחד הצדדים וייהפך הוא למעשה לפרקליטו של צד - ציבור המתדיינים לא יוכל שלא להרגיש בכך שהשופט מכוון דעתו ומטיל את כובד משקלו לטובת בעל דין שבצדקתו הוא מצדד. הדבר אינו מתיישב עם השיטה האדברסרית הנהוגה אצלנו. נקיטת יוזמה לטובת צד תרוקן מתוכנו את סמל ישיבת השופט על כס המשפט. אני מקווה שיוקרת ביהמ"ש לא תרד עד כדי כך". ומוסיף השופט מלץ: "ואם בהליך אזרחי כך, בהליך פלילי מכל שכן".
גילוי עוינות ואיבה לסניגור כעילה לפסלות
גילוי עוינות ואיבה לסניגור במהלך המשפט יכול שיהווה בסיס לטענת פסלות אם אכן ישתקף הדבר בפרוטוקול, וניתן להוכיח בכך אפשרות ממשית של משוא-פנים.
סוגיית העוינות הועלתה בבית המשפט העליון בע"פ 192/87 ג'ון דמיאניוק נ' מ"י, פ"ד מ"א(2), 141, וכך אומר בית המשפט: "עיון בפרוטוקולים מלמד, לא רק על כך שביהמ"ש המחוזי גילה עוינות או איבה כלפי המערער, אלא נהפוך הוא, הערכאה הראשונה נהגה במשך כל ההליכים בגישה של אורך רוח, סבלנות וסובלנות ואין כל ביטוי לגישה השלילית, כביכול, עליה התלונן המערער... גישתי, כי הסבלנות והסובלנות של בית המשפט היא אכן רצויה ויש לברך עליה ובמידת האפשר נכון יהיה להתמיד בה".
שופט שהביע דעתו על מהימנות המערער בשלב קודם של הדיון - פסול מלשבת בדינו
סוגייה זו הייתה למרכז הדיון בעניינו של מאיר סויסה בע"פ 454/89, פ"ד מ"ג (4) 86. אמר שם בית המשפט: "בנסיבות המקרה שאלת מהימנותו של המערער עתידה להיות שאלה מרכזית במשפט הצפוי. העובדה שהשופט קמא, הביע כבר בשתי הזדמנויות דעה שלילית על מהימנותו, מקיימת אפשרות ממשית של משוא פנים, אפילו סבור השופט, כי יכול להתעלם מהראיות שראה ושמע מהתרשמותו השלילית מאמינותו של המערער". ומוסיף בית המשפט: "השופט אינו אלא בשר ודם, ולא ניתן לשלול את האפשרות שבכל זאת יושפע במודע או שלא במודע מהדעה השלילית שכבר הביע בדר מהימנות המערער. אפשרות זו אפילו קלה היא, די בה, כדי להצדיק העברתו של הדיון לשופט אחר".
אין שופט צריך להביע דעה או רמז מה לדעתו העונש המתאים,
או מה דעתו על הסכם טיעון בין הצדדים
בע"פ 180/94 חאלד חאלדי נ' מ"ע פ"ד ל"א (1) 836, מסכם בית המשפט העליון סוגייה זו באומרו:
א. "כאשר מובאת לידיעתו של שופט עסקת-טיעון, טוב יעשה, אם יודיע לנאשם, שאין הוא רואה עצמו קשור לא להסכם ולא במה שתובע יבקש ממנו לעניין העונש".
ב. "אין שופט צריך להביע דעה או רמז לדעה או רמז לדעה מה לדעתו העונש המתאים או מה דעתו על ההסכם..."
ג. "משנאמרו במקרה דנן בשלב מוקדם של הדיון דברים נוספים שיצרו חשש ממשי כי אכן הוחלט לגזור מאסר על המערערים, יש להחליט על פסילת השופט והעברת הדיון לשופט אחר".
מעורבות יתר וחציית קווים - עילה לפסילה
בע"פ 3971/90 אילנה אסיס נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב, פ"ד מ"ה (1) 661, אומר בית המשפט:
א. "במקרה דנן עלול אובייקטיבית להתקבל הרושם כי בית המשפט בדרגה ראשונה "חצה הקווים" בניסיון להשפיע על התביעה בתחום המסור לה. הוא התחום של הבאת ראיות, הקריאה לתביעה לפרוש לפני בית המשפט תשתית ראייתית, אולי רחבה יותר מזו שהתביעה מתכוונת להציג, ולו גם מתוך רצון כן להגיע לאמת, עלולה, בנסיבות אלה, ליצור את הרושם, כי ביהמ"ש נכנס במידה מסויימת לנעלי התביעה - ו"הכוחות", אינם שקולים דים".
ב. "התבטאויות ביהמ"ש בדבר היות "המקרה מיוחד ומזעזע" שנאמרו בשלב מוקדם יחסית, מבלי לשמוע יתר עדי תביעה וסנגוריה - בנסיבות אלה עלולות התבטאויות מעין אלה לעורר חשש בלב המשקיף הסביר מן הצד, כי נתבקשה לביהמ"ש דעה מוקדמת לגבי המערערת וראוי למנוע תחושה זו".
ניהול המשפט לפי קריטריונים של ביהמ"ש העליון
לדעתנו, ניהול משפט ברוח טובה ונינוחה הוא הבסיס להצלחת פעולתה של המערכת המשפטית ויעילותה. השופטים צריכים להשרות רוח של כבוד הדדי תוך מתן אפשרות לצדדים לנהל המשפט כך שהצדק ייראה וייעשה. לעניין זה נאמץ את דברי כב' הנשיא שמגר בע"פ 61/87
עמוס שוקן נ' מ"ע, פ"ד מ"א (1) 446:
- "על השופט לנהוג בריסון ובאיפוק, להימנע מהערות מיותרות ומגערות שאינן במקומן. השופט מגבש דעתו עם תום ההליכים ולא לפניהם, וחלילה לו מלפתוח פתח להיווצרותו של הרושם המוטעה, שמה כבר כלה ונחרצה עמו להגיע למסקנה פלונית".
- "גם כאשר השופט מבקש להחליט ולנווט הדיון בצורה עניינית ונרחצת, אין בדרך כלל, צורך בפרשנות ובהערות לוואי וככל שהריסון בכגון דא יהיה רב יותר, תגבר גם מראית פני הצדק, השופט יזכה להערכה ולכבוד רבים יותר, ותחושתם של בעלי הדין תהיה טובה יותר".
- "מן הנכון להימנע מהבעת דעה ומהערות, המשתמעות במסקנות שלא בעתן על תוצאות המשפט, היינו מסקנות, שהמקום להשמיען הוא עם תום ההליכים בלבד".
התנהגות שלילית קודמת של הנאשם
בפסק דין חדש שניתן בסוגייה זו בבית הדין הצבאי לערעורים בערעור 100/96 טוראי חיים קיוויתי נ' התובע הצבאי הראשי; בערעור זה פסק בית הדין הצבאי כי יש לפסול את הרכב בית הדין דלמטה ולהחזיר הדיון בתיק לפני הרכב חדש ואלה עיקרי הדברים:
א. (1) ראיה על התנהגות שלילית של נאשם במקרים אחרים אינה קבילה, אם מטרתה היא להראות שלנאשם נטייה כללית להתנהג שלא כדין, או נטייה מיוחדת לבצע את העבירה נושא המשפט: כלל זה חל במשפטים פליליים ובמשפטים אזרחיים כאחד.
(2) קיים יחס גומלין בין הכלל האוסר הבאת ראיות על התנהגות שלילית "קודמת של נאשם", לבין כלל הרלוונטיות: האיסור חל על הבאת ראיה לגבי מעשים דומים למרות היותה רלוונטית.
(3) האיסור על חשיפת עברו הפלילי של נאשם חזק יותר, כשמדובר בהרשעות בעבירות הדומות לעבירות נושא המשפט; הטעם לכך הוא שדווקא לנוכח היות העבירות מאותו סוג, עלול להיווצר בליבם של השופטים משפט קדום נגד הנאשם.
ב. (1) בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, בא לביטוי הכלל, האוסר הבאת ראיות על התנהגות שלילית קודמת של נאשם, במטרה להציגו כאדם, שהדעה נותנת כי חזר וביצע שוב עבירה: השלב הראוי להבאת ראיות בדבר הרשעותיו הקודמות הוא לאחר הרשעתו.
ג. (1) סעיף 163 קובע חריג לכלל: החריג יחול במקרה שהנאשם בוחר לספר על אופיו הטוב. כל עוד לא בחר הוא עצמו להעלות את אופיו הטוב על הפרק, ייהנה מזכות יתר, אולם גם לכך יש גבולות. הנכונות לקבל עדות על אופי חיובי היא מכוח רלוונטיות, ולא לפנים משורת הדין. כדי לשלול את הערך ההוכחתי מן העדות השקרית, מציב החריג לכלל גבול.
ד. (1) עצם העובדה, שלפני בית המשפט הוצגה ראיה בלתי קבילה, אינה מחייב בהכרח את ביטול ההרשעה בערכאת הערעור. אין עובדה זו מחייבת את פסילת השופט מלהמשיך ולישב כדין.
(2) גורמים שונים נמנו בפסיקה לעניין השאלה מתי תביא הראיה הפסולה לביטולה של הרשעה. השאלה העיקרית שנבחרה, היא אם בהתחשב בכל הנסיבות קיים חשש ממשי שהיה במידע הפסול כדי להשפיע על החלטת השופט.
(3) במקרים מסוימים של קבלת ראיה פסולה, לרבות מידע על עבר פלילי, יקל על ערכאת הערעור לפסול את השופט מלהמשיך ולישב כדין ולא להוראות על זיכויו של מערער; במקרה הראשון יקוים הדיון מחדש, ואילו במקרה שני משמעות הזיכוי היא דרסטית.
פסילה עקב השמעת הערות פסולות
רק לאחרונה נתן כבוד השופט
אהרן ברק, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, שני פסקי דין על פסילת השופטים, שהולכים ברוח הדברים והפסיקה שפורטה לעיל. במקרה הראשון פסל ברק שופט באילת על כך שבמהלך תחילת הדיון השמיע הערה, בנוסח או במשתמע, ששני הצדדים נראים לו כגנבים. השופט נפסל. במקרה השני פסל ברק את השופטת המחוזית, גב' שרה סירוטה ז"ל, שהשמיעה במהלך הדיון הערה שיכולה להתפרש כהבעת עמדה, לפיה אחד הצדדים שהופיעו הוא רמאי או התנהג כרמאי. השופטת סירוטה סירבה לפסול את עצמה ובערעור לעליון נפסלה כאמור על-ידי ברק.
לסיכום:
- בעיקרון, המערכת לא אוהבת פסילות רבות שפוגעות באמינות וביציבות, אך לפעמים אין ברירה.
- נראה לי כי בית המשפט אינו "זירת איגרוף" בין הצדדים וגם לא "זירת קרקס" לעשות קסמי משפט, אך קרוב יותר לבית תפילה. מקום בו אנשים מתפללים שטענותיהם יתקבלו, או שבית המשפט יפעיל את רחמיו במידת הצורך.
- ואם כך נראה את פני הדברים, המשפטים יתנהלו מתוך כבוד הדדי בין כל הצדדים, ואפשר יהיה לצמצם למינימום את הבקשות לפסילת שופטים.