דוחקים אותנו ואת מדינתנו לפינה, סוגרים עלינו. תחילה, לחצו שנסתלק מחבלים בארץ ישראל בשם "השלום". וכאשר נכנענו ו"התנתקנו", ולצורך זה הפכנו את בנינו לצבא-דיכוי ואת אזרחינו לפליטים בארצם, וכתוצאה מזה קצרנו אלפי טילים, מדינת טרור וחייל חטוף, עד כדי כך שנותרה רק ברירה צבאית, "העולם" הנחית עלינו את ועדת גולדסטון והושיב אותנו על ספסל הנאשמים.
הפכנו לשק החבטות של העולם. אויבינו שהרגישו בכך, החלו ליזום פרובוקציות גסות ושקופות בכוונה לגרות אותנו למעשי תגובה, על-מנת להושיב אותנו שוב על ספסל הנאשמים של העולם. הם עושים זאת ללא חשש, מפני שכל מספר זוכה: בכל מקרה, היהודי הקיבוצי המכונה עכשיו "ישראל" יימצא אשם ויוקע כתוקפן וככובש - אלים, כוחני, נאצי. פרובוקציה כזו הייתה המשט הטורקי. לא הועיל שכל העולם ראה איך חיילינו הוכו, נדקרו, נורו, הועפו מן הסיפון.
כעת, חמש ועדות חקירה יושבות עלינו לדין - שתיים מן האו"ם ואת היתר כינסנו אנחנו בבהלה, מתוך תקוות שווא למנוע בכך גולדסטונים נוספים. והמשטים הבאים - גם לאחר שהסרנו את המצור והוכח שהרצועה רוויה במצרכים - כבר בדרך. וכבר ברור מראש, שמה שלא נעשה, אנחנו נואשם ונורשע. היהודי הנצחי.
הגענו כבר לרזולוציות, שכל חייל מוזהר שלא רק הצלף והמטען אורבים לו, אלא גם הקטגור העולמי.
לא רק לצה"ל קושרים את הידיים. מאז 'מפת הדרכים', ישראל אינה עוד מדינה עצמאית. צריך להיות עיוור שלא לראות, איך הגוף המיוחד שהוקם לפקח עלינו, הקוורטט, מנחית עלינו פקודות ומרעיל את חיינו הלאומיים.
אל תסתכלו על הידיים היהודיות הרועדות המבצעות את הפקודות, מאונס ותחת אילוץ. שימו לב, היכן נופלות ההחלטות: אין מדינה בעולם, שבנקי-מון מהאו"ם, שרת החוץ האמריקנית קלינטון, נציגת אירופה אשטון ושר החוץ הרוסי לברוב נפגשים בנוגע אליה לעתים מזומנות ומנחיתים עליה הוראות.
הקפאת ההתיישבות ביו"ש, כולל ההקפאה המחפירה הנמשכת יום יום בירושלים, היא תוצאה של תכתיב הקוורטט.
שליח הקוורטט,
טוני בלייר, מאלץ אותנו לשתף פעולה בבניית הכלכלה והמינהל של המדינה הפלשתינית, הסרטן שהם מבקשים לשתול בתוכנו.
ותחת השוט המונף של הקוורטט אנו אנוסים לשתף פעולה גם בבניית צבא המדינה הפלשתינית, יציר כפיו של הגנרל האמריקני דייטון. אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי, בהופעה בצאלים בפני חטיבת כפיר, יעץ להתייחס לצבא דייטון כאל אויב מסוכן: "זה כוח מאומן, מצויד ומחונך על-ידי האמריקנים. פירושו, שבתחילת קרב נשלם מחיר יותר גבוה. כוח כזה יכול לסגור אזור עירוני עם ארבעה צלפים... זהו כוח חי"ר אמיתי... יש להם יכולת מתקפה"...
גנרל דייטון בעצמו, בהרצאה בוושינגטון במאי 2009, התבטא - לא פחות ולא יותר - שאם ישראל לא תמסור את יהודה ושומרון לרשות הפלשתינית תוך שנתיים, כוחות הפת"ח, שהוא וחבריו הקצינים מאמנים, יוכלו בקלות להפנות את רוביהם נגד ישראל...
נוכח העובדה שכל גוף ערבי חמוש שהוקם מאז אוסלו קיבל תוך זמן קצר אופי טרוריסטי, יש רק הסבר אחד לשיתוף הפעולה של ישראל בהקמת צבא דייטון: אנחנו פועלים כמי שכפאו שד, והשד הוא הנציב העליון הבינלאומי שמינו לנו, הקוורטט.
כעת פרסם הקוורטט מסמך האמור להכתיב לנו את תוצאות 'המו"מ הישיר', שהוא גופו נכפה עלינו. את המסמך דרש אבו-מאזן - "מלך אביון" על מחצית מן הפלשתינים, וגם עליהם - רק הודות לביטחון שמספק לו צה"ל, וכל זאת ללא סמכות, מאחר שתוקף כהונתו כ'נשיא' פג כבר בינואר, 2009. והנה, אפילו קריקטורה זו של שליט מתנשאת עלינו, מפני שאנחנו הרשינו שידרדרו אותנו עד לשפל כזה.
אולם המועקה הזאת, המעמד הירוד של כמעט שטח-חסות של הקוורטט, אינם מחויבי המציאות. עוד לא גזזו את מחלפותיו של שמשון. אם יקום ויתנער, יתברר לו ש"העולם" שכביכול צר עליו, הוא משחק של צללים, והכוח הממשי עדיין בידיו הריבוניות, אם רק ימצא בתוכו את הרצון להשתמש בו.
בתוך המועקה בא לידי מסמך שגרם לי לנשום לרווחה ולהרגיש שוב, לרגע, בן-חורין. תחושת השחרור הזאת נשלחה אלינו בשנת 1969, מעטו של תושב ירושלים, סטנלי גולדפוט, שנפטר בשנת 2006 והוא בן 92. האיש היה עיתונאי שעלה מדרום אפריקה, איש לאומי שגם נתן שירותים חיוניים ללח"י והוציא לאור עיתון באנגלית בשם "The Times of Israel".
בגיליון הראשון של עיתון זה, תחת שם העט "אליעזר בן-ישראל", הוא כתב את היצירה "מכתב לעולם מירושלים" המובאת כאן בתרגום לעברית (לאחר קיצורים).
דומה, כאלו נכתבו הדברים בימים אלה:
"אני ירושלמי וכמוכם אדם בשר ודם. אני אזרח של עירי, חלק בלתי נפרד מן העם שלי.
יש כמה דברים מעיקים שהייתי רוצה להשתחרר מהם, והואיל ואינני דיפלומט לא אשחק במילים. אין לי צורך למצוא חן בעיניכם או אפילו לשכנע אתכם. אני אינני חייב לכם כלום.
אתם לא בניתם את העיר הזאת, אתם לא חייתם בעיר הזאת.
אתם לא הגנתם עליה כשהם באו להרוס אותה, ואנחנו נהיה ארורים אם ניתן לכם לקחת אותה מאתנו.
היה הייתה ירושלים לפני שהייתה ניו-יורק. כשברלין, מוסקבה, לונדון ופריז היו יער של בוץ וביצות, כבר הייתה פה חברה יהודית פורחת.
היא נתנה משהו לעולם, שאתן האומות דחיתן אותו מאז שכוננתן את עצמכן: מערכת חוקים אנושית ומוסרית.
כאן צעדו הנביאים, ודבריהם הבזיקו כברקים.
כאן, אומה שכל מה שרצתה היה שיניחו אותה לנפשה, הדפה גלים של עובדי אלילים תאבי-כיבוש, דיממה ומתה על החומות, השליכה עצמה לתוך להבות המקדש הבוער, ולא נכנעה. וכאשר לבסוף נרמסה תחת הרוב המוחץ והובלה בשבי, נשבעה שלפני שוכחה את ירושלים תדבק לשונה לחיכה ותשכח ימינה.
במשך שני אלפי שנים רוויי כאב, שבהם היינו אורחיכם הבלתי רצויים, התפללנו יום ביומו לשוב אל העיר הזאת. שלוש פעמים ביום הפצרנו בקדוש ברוך הוא: קבצנו יחד מארבע כנפות הארץ, הוליכנו קוממיות לארצנו, ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דיברת".
בכל יום כיפורים ובכל פסח ביטאנו בהתרגשות את התקווה שהשנה הבאה תמצא אותנו בירושלים.
האינקוויזיציה, הפוגרומים, הגירושים, הגטאות שלתוכם דחפתם אותנו, ההטבלות הכפויות לנצרות... האנטישמיות המנומסת שלכם והזוועה הסופית שאין לה מילים, השואה (וגרוע ממנה, אדישותכם המחרידה) - כל אלה לא שברו אותנו. הם אולי ייבשו את מעט הלחלוחית המוסרית שעוד נותרה בכם, אך אותנו חישלו לפלדה.
... האם אתם באמת מאמינים שאחרי דכאו ואושוויץ, האיומים שלכם להטיל עלינו מצור וסנקציות יפחידו אותנו?
...
ראיתי את העיר הזאת מופצצת פעמיים...
ב-1948, בעודכם מביטים מהצד בחוסר עניין, ראיתי נשים וילדים מתפוצצים לרסיסים, לאחר שהסכמנו לדרישתכם לבנאם את העיר. את העבודה הזאת עשתה קומבינציה קטלנית: קצינים בריטים, תותחנים ערבים ותותחים מתוצרת אמריקה.
ואח"כ הייתה הביזה הפראית של העיר העתיקה - הטבח הזדוני, ההריסה המרושעת של כל בית כנסת וישיבה, חילול בתי הקברות היהודים, המכירה על-ידי ממשלה נתעבת של המצבות לחמרי בניין, ללולים, למחנות צבא, ואפילו לבתי שימוש. ואתם לא אמרתם מילה. אפילו בלחישה מעולם לא השמעתם, ולו את המחאה הכי קלה, כשהירדנים סגרו בפנינו את הקדוש שבמקומותינו, את הכותל המערבי, תוך הפרת התחייבויותיהם, אחרי שפתחו במלחמה בניגוד להחלטות האו"ם.
אפילו מלמול לא שמענו מכם, כאשר הלגיונרים, עם הקסדות המחודדות שלהם, פתחו באש כאוות נפשם מאחורי החומות, על האזרחים שלנו. הלבבות שלכם שתתו דם כשברלין הושמה במצור. הקמתם במהירות רכבת אווירית "להציל את הברלינאים האמיצים". אבל אתם לא שלחתם גרם אחד של מזון כשיהודים רעבו ללחם בירושלים הנצורה. אתם כעסתם על החומה שהקימו המזרח-גרמנים בתוך הבירה הגרמנית. אבל לא יצא מכם ציוץ אחד על החומה האחרת, זאת שקרעה את ליבה של ירושלים.
וכאשר אותו הדבר קרה 20 שנה אחר כך, והערבים פתחו שוב בהפגזה פראית של עיר הקודש, ללא כל פרובוקציה, האם מישהו מכם עשה משהו?
הפעם היחידה שהתעוררתם לחיים הייתה כשהעיר אוחדה לבסוף. עכשיו פכרתם את ידיכם ודיברתם גבוהה גבוהה על "צדק" ועל הצורך בתכונה הנוצרית של הושטת הלחי השנייה. האמת, ואתם יודעים אותה עמוק בתוך-תוככם, שהייתם מעדיפים שהעיר תיהרס, ובלבד שלא תישלט על-ידי היהודים. לא חשוב איך תנסחו את זה באופן דיפלומטי, המשפטים הקדומים הישנים שלכם מבצבצים מכל מילה שלכם. אם שובנו לעיר סיבך לכם את תורתכם הדתית, אולי מוטב שתבחנו מחדש את עיקרי הדת שלכם. בפעם הראשונה מאז שנת 70 יש עכשיו חופש דת מלא בירושלים. בפעם הראשונה מאז שהרומאים הציתו את בית המקדש, יש לכל אדם בעיר זכויות שוות.
אנחנו שונאים את החרב, אבל אתם הכרחתם אותנו להרים אותה. אנחנו מייחלים לשלום, אבל לא נחזור לשלום של 1948, כפי שהייתם רוצים שנעשה.
אנחנו בבית. זה נשמע טוב באוזני עם שהכרחתם אותו לנדוד על פני כל כדור הארץ.
אנחנו לא עוזבים.
אנחנו מקיימים את השבועה שנשבעו אבות אבותינו: ירושלים הולכת ונבנית.
"בשנה הבאה" ובשנה שאחריה, ואחריה, ואחריה, עד קץ הימים - בירושלים!"
עד כאן מכתבו המהמם של סטנלי גולדפוט, זכרונו לברכה.
דמו לעצמכם, הקוראים, שאתם מטיחים אותו, בקולכם, בפניהם של השונאים מחבורת אובמה, הצבועים באירופה, הרשעים מן האו"ם, הצוררים הספרדים, הזדים הנורבגים, האנטישמים הצרפתים ושונאי ישראל הבריטים, בקיצור: בפני כל הקוורטט כולו - דמו זאת לעצמכם, וירווח לכם!
