להביט בכל הממתקים בקיוסקים ובסופרמרקטים - ולהתפעל. מה שדמיונו של האדם מייצר!
אתם קונים לילדכם ממתק אחד, עיניו קורנות, פניו מתלכלכות בחום המתוק-המתוק הזה. אתם מצלמים למזכרת. אתם מפנימים – הילד שמח כשמתוק לו.
כשהילד עצוב, כשאתם ממהרים והוא בוכה, כשכואב לו, אפשר לתת לו ממתק, זה ירגיע אותו, זה ישמח אותו. והוא כנראה ישתוק באושר.
מה שהמתוק הזה עושה לילדים! מביא להם הרבה שמחה ולהורים שלווה לכמה דקות, ונזק לאורך שנים.
בכל עת שיהיה הילד עצוב, יקחו ממתק להרגעה. יאכלו חטיף מתמשך להרגעת הצער. הילד למד מכם לבלוע את צערו על-ידי אכילת משהו שטעים לו, משהו שמשמח את הקיבה.
אחר-כך צצה בעיית ההשמנה. הילד מפצה את עצמו בכל אכזבה בממתק, במשהו טעים. איזו נחמה עוד הוא ימצא? כך הוא תוכנת – שוקולד משמח. ממתק מרגיע.
ובעולם מלא ממתקים כבימינו, בעולם ששוקולד סתם כבר אינו מספק, כשהשוקולד משדרג עצמו מפעם לפעם - אין סוף לפיתויים המתוקים. אין סוף לקשיים המתעוררים בעקבות כך.
האחד מהם הוא השמנת יתר. השמנה שנובעת מפיצוי עצמי על שעמום, על אכזבות, על בדידות, על צער, על כאב. כי כך הם מתוכנתים. כואב לך – אכול משהו, רצוי מתוק.
אפשר למנוע זאת על-ידי חינוך מבוקר למתוקים. מתוקים במידה. לא כפיצוי, אלא כרגע של שמחה.
מתוק כפיצוי הינו בלתי הפיך. הילד יתקשה להתנתק מן ההרגל. בידינו לסייע לילד לבנות לעצמו תפריט מזין ולא משמין. בידינו לסייע לילד להתייחס לאוכל כאל צורך פיזי שיכול ליהנות אותנו. אבל לא כפיצוי, לא כפרס.
