אולי זה היה החמסין הפתאומי. אולי האומץ – "אומץ לב אזרחי", כפי שאפיינה וכינתה סוג זה של העזה המחנכת הדגולה שלי, ציפורה אפרת - ציפקה, (אשר אף שמלאו לה זה מכבר 90 עודנה חדה וצלולה כבנעוריה) שאזרתי, להפתעתי. יומיים בירושלים לימדו אותי שיעור שלא למדתי מעודי. בשום מקום. בשום שיעור.
נהגי המוניות שאלו אותי אם אני רוצה שהם יפעילו מונה או שאסכים למחיר הנקוב. הדילמה שבפניה הועמדתי הערימה בפניי מכשול. בכל אחת מהחלופות עלול להיות טמון מוקש. כל בחירה עלולה להתברר כאומללה. לא ידעתי באיזו מהחלופות אפסיד פחות כסף. בעיה.
את נהג המונית הראשון שעצר לי שאלתי מה עדיף. הוא אמר לי שאם אסע לפי מונה המחיר עשוי להגיע לכל היותר לשבעה-עשר שקלים, בעוד אם אעדיף לנסוע על-פי מחיר נקוב אשלם 20 שקלים. גם אני, שחשבון אינו הצד החזק שלי, בחרתי, כמובן, בהצעה המפתה הראשונה. זה היה יום חם, כבר כתבתי. נהגים עצבניים צפרו עם סיבה, לכאורה (פקקים. זו לא סיבה לצפירה? ודאי) או בלעדיה. ראיתי איך המספרים מאמירים על הצד הדיגיטלי של מונה המונית. כאשר קראתי עליו את המספר ה"מרבי" – 17 – עדיין לא הגענו אל יעדי. כשהמונית עצרה על יד בית המארחים שלנו הורה המונה – 21. לאן אצא ומה אלמד?
כשיצאתי למדתי לקח ראשון: לא רק על טעם וריח אפשר להתווכח – אף שעדיף לשוחח: גם על מחיר נסיעה במונית אפשר ולגיטימי להתמקח. וכך היה. זאת עשיתי. הנהג של המונית השנייה כבר היה עד נוכח למסקנות שהפקתי מהנסיעה הראשונה, שבה למדתי שיעור בכלכלת-שטח פשוטה ובסיסית, כלכלה עממית, כלכלתם של נהגי מוניות ולקוחותיהם. מעתה, אמרתי בלבי, אני אהיה זה שאנקוב מחיר לנסיעתי. ירצו – יסיעו. לא ירצו – יסיע נהג אחר. נהגי מוניות לא חסרים, כידוע.
החל מהמונית השנייה שאותה עצרתי בעיר קודשנו הייתי אני זה שנקב במחיר הנסיעה. כששאלתי כמה השיב לי הנהג כמה שהשיב. לא התווכחתי. לא התמקחתי. בו במקום ובו בזמן נקבתי מחיר שונה, נמוך בחמישה שקלים. אולי זה החמסין. אולי זו התעוזה הפתאומית, המפתיעה, שלי. אולי שילוב של השניים. הנהג הביט עליי במבט שהיו מהולים בו גם תשובה שלילית, גם נכונות להתפשר וללכת לקראתי, גם מבט של 'אין מצב' וגם – וזו השורה התחתונה – מבט של 'נו, תעלו'. עלינו. כשירדנו ספק שאלתי ספק קבעתי מחיר שהיה נמוך בחמישה שקלים מהמחיר שנקב נהג המונית. הוא קיבל את הדין ללא דין ודברים. חם לכולם. כולם מזיעים. למי יש זמן להתווכח על חמישה שקלים? תודה רבה. שיהיה לך יום טוב. גם לכם. יאללה, ביי. הוא נתן גז ו... גז. גם אנחנו.
נהגיהן של המוניות הבאות שעצרו לנו כבר יישרו קו עם הנהג הראשון – כלומר השני – שפגשנו. בכל נסיעה חסכנו חמישה שקלים. אל תשאלו אותי איך, כי אני לא יודע. זה לא אני, זו אינה אישתי. זה החמסין והחוצפה. או ההיפך. ואולי בכלל זו ציפקה, האישה המופלאה אשר מאז טבעה את הביטוי אומץ לב אזרחי, אני מנסה לאזור אותו בכל מקום ובכל זמן שבו נדרשת ממני, לתחושתי, קצת חוצפה ישראלית.
