זמן לא רב לפני שמת אנדריי ז'דנוב (אשר על-שמו נטבע מטבע הלשון "ז'דנוביזם" העוסק באלימות דוקטרינרית מהפכנית כלפי כל מתנגדי המשטר ויריביו בפוליטיקה ובתרבות), הורה לו סטלין להפסיק את השתייה הכרונית שלו שהביאה למותו ב-1948 בגיל 52, ולהתחיל לשתות מיץ פירות. סטאלין כל כך התלהב מנאמנו עד שרצה להכתירו ליורשו. ז'דאנוב הלך לעולמו אולם רוחו ורעיונותיו המשיך להלך קסמים על השמאל גם לאחר שקיעתה של שמש העמים.
בשבועות האחרונים מתנהל בישראל קמפיין מתוזמר ומתוכנן של הז'דנוביזם המקומי נגד כל ביטוי ביקורתי כלפי המתרחש במוסדות הממומנים על-ידי המדינה. התביעה של "אם תרצו" ו'המכון לאסטרטגיה ציונית' לאיזון ולפלורליזם באקדמיה נתקלה במתקפה נואלת מצד עיתון הארץ והאליטה האקדמית מלווה בצעקות בדבר "פשיזם" ו"מקרתיזם". החלטת התיאטראות בישראל להציג גם באריאל - עיר ובה כ-18 אלף תושבים - נתקלה בחרם מאורגן היטב של אמנים המערערים על זכותה של אריאל להתקיים ולמעשה תובעים את ראשה.
ניתן לראות בז'דנוביזם הזה המשך הפולמוס ההיסטורי על עתיד ההתיישבות ושטחי יו"ש, אולם מדובר במשהו אחר לגמרי. השמאל הישראלי, שהחליט לאמץ את רעיון החרם והסנקציות על ישראל, קיבל בשנים האחרונות הכרעה ברורה: כיוון שהסיכוי לזכות בייצוג ממשי ומשמעותי בכנסת הולך ופוחת ממערכת בחירות אחת לאחרת, נתקבלה בשמאל הישראלי הכרעה ברורה והיא להשתמש בשיטות של חרם, גיוס האיחוד האירופי נגד ישראל, הפעלת גורמים בינלאומיים כמו ועדת גולדסטון ולחץ בלתי-מתון על ישראל באמצעות תומכי השמאל בארה"ב. במילים אחרות, השמאל הישראלי החליט לפרוש מהוויכוח הציבורי ולהילחם בכלים שמעולם לא היו מקובלים בשיח הציבורי בארץ.
התחושה המוטעית שישראל חלשה מתמיד, התפישה שממשלת נתניהו הולכת וקורסת, התובנה שלפיה ארה"ב כבר תבודד את ישראל ותכפה עליה פתרון ברוח מצע '
שלום עכשיו' וחד"ש - כל אלה הפכו את השמאל הישראלי לאלים הרבה יותר. העובדה שבאוניברסיטאות ישנם מרצים שבטוחים כי יוכלו לקרוא להחרמת מקום העבודה שלהם ולא לאבד את משרתם, נובעת מיכולתם להניף בכל רגע נתון את שוט הקמפיין הבינלאומי של החרמת האקדמיה במקרה שיעיזו לערוך בירור משמעתי עם הקורא להחרמה. האלימות המהפכנית הזו היא הגורם להיבריס של שחקנים ומחזאים כמו סביון ליברכט וענת גוב, איתי טירן ועודד קוטלר, לסרב להופיע באריאל עד שכל 18 אלף תושביה לא יגורשו מבתיהם ויבוצע בהם טרנספר.
אי-האונות שמפגינה הממשלה מאפשרת לשמאל השיכור מכוח להמשיך לעשות כרצונו. ניתן להתווכח על הטון שבו נקטו "אם תרצו" כלפי נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ'
רבקה כרמי, וניתן גם לטעון כי 'המכון לאסטרטגיה ציונית' מורכב ברובו מאנשים המזוהים עם הימין, אולם אי-אפשר להפריך את הטענות המגובות בעובדות בשטח של אותם ארגונים. במקום שהממשלה תנקוט בקו ברור ונחרץ, היא מסתפקת באמירות כלליות ונסוגה נוכחת מתקפת-הנגד של עיתון הארץ.
המחאה של אנשי התיאטראות נגד הופעה באולם התיאטרון באריאל גרועה יותר מז'דנוביזם מצוי. מדובר בסטליניזם בגרסתו ההשמדתית ביותר המבקשת להשמיד את מתנגדי המשטר או לגרש לגולאגים. המחאה נגד תושבי אריאל משמעותה, למעשה, תביעה לנשלם מאדמותיהם ולגרשם. על הרבה פחות מזה החרימו אנשי תרבות מוכשרים כמו אריאל זילבר. אולם כאשר התביעה הזו מגיעה מצד יושבי 'הקאמרי' ו'הבימה', היא מוצגת כביטוי להומניזם צרוף.
הדרך היחידה להפריד בין תחומים ציבוריים כמו אקדמיה ותיאטרון הממומנים על-ידי המדינה ובין ויכוח פוליטי היא באמצעות מסר חד-משמעי של הממשלה למוסדות ציבור: ניצול פלטפורמה ציבורית לצורך קידום רעיונות פוליטיים יביא להפסקת התמיכה הממשלתית במוסד. ישנם לא מעט מוסדות תרבות ומחקר בישראל המשוועים לתקציבים, וניתן וראוי להפנות את כספי משלם המסים למוסד המשרת את הציבור המשלם לו את תקציבו ואיננו בועט בו ומזיק לו במזיד.
