מי מאתנו לא מוטרד מ"מלחמות היהודים", מהשנאה, ההסתה, חוסר הפרגון, העדר כבוד הדדי, האלימות המילולית והגלישה לאלימות פיסית החודרים לכל תחומי חיינו? רבים סבורים שזו הבעיה הגדולה של החברה הישראלית המערערת את החוסן הלאומי, את הלכידות החברתית ופוגעת באיכות החיים של כל פרט ופרט.
אין למחלה חברתית זו תרופת קסם. למעשה הדרך שאבקש להצביע עליה מהווה אתגר אישי לא פשוט לכל אחד ואחת מאתנו: לקבל את האחר, השונה, המנוגד לי מתוך כבוד. להבין שגם אם אינני מבין את עמדתו, אורח חייו, תרבותו - האחר מהווה מרכיב לגיטימי במרקם החברתי, האזרחי והלאומי - ממש כמוני. להפנים את העובדה שאין כל סיכוי שהאחדות תושג כתוצאה של אחידות. האפשרות היחידה היא להגיע לאחדות מתוך שונות שמשמעותה אחדות מתוך קבלת השונות.
קל יותר לדבר על קבלה כזו. קשה מאוד ליישמה. היסטורית התפתחו בתוכנו זרמים אידיאולוגיים, חברתיים ופוליטיים הבנויים על שלילת הלגיטימציה מאלה ההולכים בדרכים אלטרנטיביות. התבססו אצלנו תופעות של הסתגרות וניכור של קבוצות חברתיות זו מזו וביטויים של הסתה ושנאה הדדית.
מציאות חברתית קשה זו כמעט מפליאה על-רקע המסורת היהודית לדורותיה שהדגישה תמיד את ריבוי ההבנות, הדעות, ההשקפות, הפרשנויות. מסורת שהייתה והינה תמיד לא-אחידה, מגוונת, רבת-פנים הנותנת מקום של כבוד לשונות.
שונות זו באה לידי ביטוי בציבור בכללו וגם במנהיגי הציבור כפי שכתב אחד מאחרוני ההוגים של תנועת המוסר, הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו, ח"ג, ע' 212): "שבעים פנים לתורה ושבעים (חכמים) דסנהדרין - היינו, צירוף של שבעים גישות והבחנות שכליות בדיון על עניין, שבו מושגת שלמות מקיפה של המחקר השכלי, להעמיד את הדבר על אמיתו. כל אופן של השגה הוא אמת כשלעצמו לפי ההבנה של השכל של הפרט; אך בהצטרפות כולם תושג השלמות המקיפה את האמת מכל צדדיה, בחינת 'אמת לאמיתה'".
הרבה 'אמיתות' כלולות בקטע הנפלא הזה, אציין ארבע מהן:
הראשונה - לכל פרט אמת משלו שהיא תוצר של גישתו והבחנתו השכלית האינדיבידואלית.
השנייה - אין הפרט יכול לטעון שדעתו מבטאת את 'האמת' בה"א הידיעה.
השלישית - אדם יכול להבין את האמת של זולתו גם אם אין זו האמת שלו.
הרביעית - שלמותו של המחקר, היכולת "להקיף את האמת מכל צדדיה, מושגת על-ידי צירוף בין דעות, השקפות, פרשנויות ונקודות מבט פרטיות שונות.
אפשר לומר שברעיון עמוק זה מונחת הנוסחה לאחדות מתוך שונות. אחדות שלו זו בלבד תשפר את איכות החיים שלנו אלא שהיא הכרחית להשגת האמת.
האם אנו מסוגלים אפילו להרהר במשפט הבא: האמת שלי חסרה. כדי להגיע אל 'האמת' בה"א הידיעה אני זקוק לאחר, לשונה, לזה שאת דעתו אינני מחשיב 'כאמת'.
ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל) הרהר רבות ברעיון זה ונתן לכך ביטוי בספרו דרך עץ חיים. התורה, אומר רמח"ל, אוצרת בתוכה מכלול של תפיסות ומשמעויות שונות, לא רק בעיני הלומד והמתבונן, אלא מתוך עצמה. הפרשנות המגוונת איננה אפשרות המולבשת על התורה על-ידי לומדיה ועל-ידי ההוגים והיוצרים בהשראתה, אלא היא תכונתה המהותית הפנימית. הפלורליזם הפרשני, מבחינתה של התורה, הוא אפריורי, כלומר כלול בתוכה באופן אימננטי ומצוי בה גם ללא הפרשנים. רמח"ל מדמה את התורה לגחלים עמומות המתלהטות ומעלות שלהבת אש כנגד הלומדים והעוסקים בה:
"ומי שישתדל לעסוק בה (בתורה) אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה ממולאה בכמה גוונים והם - הידיעות העומדות צפונות בתוך האות ההיא. כי האורות עומדים על האותיות ובאותם האורות כלולים כל הבחינות הפרטיות שיש על כל אות ואות... אך כשמשתדל אדם להבין וקורא וחוזר ומתחזק להתבונן הנה כמו-כן מתלהטים האורות ויוצאים כמו שלהבת מן הגחלת..."
אותן ידיעות צפונות הנגלות לעיני הלומד וההוגה בתורה אינן רק כלליות. יש בהן בחינה אישית פרטית, המתגלית לכל לומד באופן שונה. עוצמתה של השלהבת היא פרי ההשתדלות הפרטית והמאמץ האישי של הלומד והמעיין העוסק בתורה. ריבוי הפנים, הפירושים וההבנות בתורה, כלולים בתוכה בדומה לגוונים השונים הנראים בשלהבת מתלהטת:
"והנה בהיות השלהבת מתלהטת, כבר אמרתי יש בה גוונים מרוקמים וכן נמצאים כמה עניינים גדולים הכלולים בשלהבת של האור הזה. אומנם עוד עניין אחד נמצא כי יש כמה פנים לתורה וכבר קבלו הקדמונים שכל שורש מנשמות ישראל יש כולם בתורה עד שיש שישים ריבוא פירושים לכל התורה מחולקים לשישים ריבוא נפשות של ישראל וזה נקרא שהתורה מתפוצצת לכמה ניצוצות, כי בתחילה מתלהטת ואז נראים בה כל האורות הראויים לעניין ההוא ואותם האורות מאירים בשישים ריבוא דרכים בשישים ריבוא של ישראל".
ההבנה האינדיבידואלית שבה תופס כל אחד מישראל את התורה, איננה חיצונית לה אלא כלולה בה. לומד התורה איננו מטיל את הבנתו עליה, אלא מגלה בה את עצמו, את פניו, את הגוון השייך לו בתוכה, כתוצאה מן המאמץ העיוני שלו. כך יוצא שלתורה יש שישים ריבוא פירושים, שישים ריבוא דרכים המתחלקים לשישים ריבוא של ישראל. גם אם דרכו של השונה אינה דרכי, עלי להפנים שתורת ישראל, מסוגלת לאחד את השונים.
נקוה שהשנה הבאה עלינו לטובה תהא שנת עם אחד!
