פאלוג'ה שבעירק, עיר המונה למעלה משלוש מאות אלף תושבים, ידועה כעיר המסגדים. לפנים, ולמשך יותר משמונה מאות שנה, גרה ופעלה בה אוכלוסיה יהודית גדולה. היום אין בה יהודי אחד. אז נקראה בארמית פומבדיתא והישיבה הגדולה בראשה עמדו חכמי ישראל כגון רבה ואביי, הטביעה חותמה על התרבות היהודית לדורות. בירחי כלה, בחודש אדר ובחודש אלול, באו ללמוד שם למעלה משנים עשר אלף תלמידים.
חידושים הרבה חידשו חכמי פומבדיתא. בימים אלה שלפני ראש השנה אני זוכר במיוחד חידוש אחד. הם הורו לומר בתפילות חג ובקידוש על היין כולל קידוש של ראש השנה את הברכה 'מקדש ישראל והזמנים'. הדבר לא היה מובן מאליו. בשבתות לא אמרו בשום זמן ובשום מקום 'מקדש
ישראל והשבת', אלא אמרו 'מקדש השבת' בלבד, ולא הזכירו את ישראל. כשנשאלו חכמי פומבדיתא מה ראו לשנות מן המנהג ולהוסיף במועדים "ישראל והזמנים" השיבו כי השבת מקודשת מתוקף הבריאה עצמה. ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי ויקדשהו. אין אדם בעולם יכול לשנות את עובדת היסוד הזאת בזמן. אין לו השפעה עליה. היא לא תלויה בו. אולם המועדים נקבעים על-פי עדים הבאים לבית הדין להעיד כי ראו את הלבנה במועדה ועל-פי עדותם מכריזים הדיינים "מקודשת למטה", ומכיוון שהיא מקודשת למטה היא מקודשת גם למעלה בשמים. את המועדים קובעים על-פי קידוש החודש. זמנם המדויק תלוי בישראל, ועל כן יש לומר מקדש ישראל המקדשים את המועדים ואת המועדים עצמם, שעל קיומם הכריזה התורה.
החידוש הזה מעורר תמיהה. אם הוא ברור מאליו, איך לא התחדש לפני חכמי פומבדיתא ואיך לא נקבע להלכה בארץ ישראל? מה קרה בפומבדיתא שלא קרה בירושלים?
מה שקרה הוא שבפומבדיתא הביטו חכמי ישראל ברחובה של העיר הגדולה שהייתה לימים עיר המסגדים, והבינו כי יהודי בחוצה לארץ, אם הוא רוצה להישאר יהודי, אינו יכול לחיות בזמן של חוצות הנכר בלבד. כדי לשרוד, הוא צריך לחיות בשני זמנים, בזמן בבל - הממלכה הגדולה והמעטירה ובזמן היהודי - שיש בו ראש השנה בזמן שלבבל אין ראש השנה, וחג האביב בזמן שבבבל אין לאביב חג באותם ימים, וחג החנוכה שאין בינו לבבלים ולא כלום, וכהנה וכהנה. העם הקטון, החי כמיעוט ברוב שליט, אם אין לו זמן משלו - אין לו גם קיום משלו.
לא אחת בימי שירותי בערי העולם הגדולות, הייתי מתבונן ממרפסת ביתי על הרחוב והשדרה שלמטה רגעים לפני שהלכתי ל"כל נדרי". הכל שאט. הכל המה. הכל הצטופף להגיע לרמזור ולצאת מן הרמזור ובאותה שעה זכרתי את ירושלים בלכתי אל בית הכנסת והמולת החול בתוכה עומדת מנוע, ואנשים אצים בבגדי לבן להתפלל, ונשים ומחזורים בידן הולכות עם הילדים הקטנים לתפוס מקום בעזרות הקטנות המוקצות להן. היה יום הכיפורים בעולם. היה זמן יהודי בירושלים. אמרתי לי אז כי אותם יהודים בערי העולם הגדולות, שאינם חיים אלא את הזמן של סביבתם וילדיהם אינם לומדים בבית ספר יהודי ששם מזכירים להם שיש זמן יהודי ואין הם הולכים לבתי כנסת ששם מתפללים תפילה בחג יהודי, אין להם עתיד יהודי בגלותם.
חכמי פומבדיתא, ראשי הישיבה הגדולה בתוך העיר הבבלית ההומה, עמדו על המרפסת לפני וטבעו מטבע הברכה. הם הבינו מה שבירושלים לא יכלו להעלות על הדעת.
אבל ראוי להתבונן היטב. חכמי פומבדיתא קידשו לא זמן אחד - את היהודי - אלא את הזמנים, גם את הזמן הלא יהודי. להתנתק לחלוטין מן הזמן על פיו חיים בני הארצות בהן מתקיים היהודי, היא הקפדה הרת-סכנות. בידול הוא ניסיון קשה מנשוא. המסחר והכלכלה הם על-פי זמן בבל, והמשא והמתן האזרחי הלשוני והתרבותי בין בני אדם הוא על-פי זמן בבל, והחוכמה הנלמדת שם והקדמה הטכנולוגית היא על-פי זמן בבל. יש שני זמנים בעולם בו אדם מבקש להתקיים. החי רק באחד מהם אובד. מי עושה את הזמנים? הבבלים עושים את זמנם. היהודים עושים את זמנם. ישראל עושה את הזמנים.
לכאורה אנחנו, שאנו חיים בישראל, אין לנו אלא זמן יהודי בלבד. יש לנו חודשים עבריים, ימי שבוע ששמם עברי, חגים לששון בהם אנו שובתים ממלאכה ומרבים בשמחה עם בני ביתנו איש-איש על-פי מיטב יהודיותו. זמן של אומות העולם הוא רחוק. הוא אינו מאיים עלינו לכאורה.
אבל הוא מאיים. הזמן הוא מה שעושים בתוך הזמן. הוא התרבות שאנו משליטים על עצמנו בתוך הזמן. הוא החיקוי של זמן בבל שמבקש לחדור לתוך זמן ישראל, שאם אין מקדשים אותו בארץ הוא מתחלל על-ידי ייבוא של זמן חוץ לארץ ומנהגיו וחגיו. האיום הוא כאן. כל אדם רואה בעיניו. אבל אם מבקשים להינצל מזמן של נכר על-ידי נעילתו אל מחוץ לשער, אבל מסתפקים רק בזמן היהודי ודוחים כל זמן של העולם ומתבדלים ואין רוצים לקבל מזמן תבל ומלואה שום תובנה ושום הארה, הזמן היהודי בישראל עצמה מצטמצם כמו שכל מה שמובדל ומופרש וירא את השכנות עם האחר מתדלדל ונובל.
ועל כן, במה אברך בערב ראש השנה הקרב ובא? בברכה שנוסדה בפומבדיתא, שהשם הטוב יקדש את ישראל היודעים לקדש את הזמנים, את הזמן היהודי ואת הזמן הלא יהודי, ונזכה להעמיק על-ידי שני הזמנים את זהותנו היהודית שיש עימה גם עוצמה וגם חוכמה.
