השנה החדשה נפתחה בתחושה קשה מאוד, לאור חשיפת כתבת התחקיר של עיתון הארץ, שחשפה את מעשי השחיתות הקשים שבהם מעורבים פוליטיקאים ישראלים מכל הקשת הפוליטית. פרשת מרטין שלף, חשפה את תאוות הבצע והנהנתנות חסרת הגבולות של הפוליטיקאים הישראלים, וכן את מערכת היחסים המסועפת בין הון לשלטון בארץ, שמעוותת כיום את החזון הציוני של מדינת ישראל, שהגשמתו לקחה לעם היהודי אלפיים שנה. פוליטיקה שנשלטת על-ידי אינטרסים צרים של בעלי הון עבריינים, שהקשר שלהם ליהדות הוא רק מקרי ומשמש אותם רק להגשמת האינטרסים הכלכליים שלהם, היא פוליטיקה שמנוגדת לחלוטין לחזון הצדק והשוויון, שבעבורו נדדו אבותינו למדינה הקטנה הזאת, ולכן הגיעה הזמן שהאזרחים, יתאגדו, יפסיקו לשתוק ויענישו את הפוליטיקאים ואנשי הציבור, שבגדו באמון שניתן להם.
במיוחד הכעיסה אותי השתיקה הרועמת של מחנה השמאל הישראלי, שאני משתייך אליו, לנוכח ההאשמות הקשות שעלו כנגד בכירים במחנה זה, שפתחו לשלף את הדלת לפוליטיקה הישראלית, ובכך אפשרו לו לעצב את המדיניות של מדינת ישראל, במטרה לקדם את עסקיו. הקרבה של מרטין שלף למשפחת רבין, לשמעון שבס, ולגורמים רבים אחרים בממשלת רבין, מעוררת תהיות רבות לגבי תפקודו של רבין כראש ממשלה, והשמאל שעשה אידיאליזציה לממשלת רבין לאחר הירצחו, לא יכול ולא צריך להתעלם מתהיות אלה.
שאלות שעולות מהתחקיר צריכות לעלות לשיח הציבורי של תנועת השמאל, והשמאל שתמיד מטיף לצדק ולמאבק בשחיתות, צריך גם במקרה הזה להפגין את אותה נחישות, ולדאוג להבאתם לדין של אנשי המחנה, שמעורבים בפרשת שלף. שמעון שבס,
אהוד ברק, ומקורבים אחרים לרבין, ששיתפו פעולה עם שלף וקיבלו ממנו כספים הם קבוצת מנהיגים לא מבוטלת, שצריכה להיחקר ולעמוד לדין. אנשי שמאל לא יכולים לדרוש העמדה לדין וצעדי ענישה כנגד ליברמן ושורה של אנשי ימין מושחתים, בו בזמן שבכירים בשמאל הישראלי, כמו אהוד ברק, שמואשמים בקבלת כספים לא חוקית ממרטין שלף, עדיין מחזיקים בתפקידם ולא עומדים לדין. מדובר בצביעות הפוגעת בראש ובראשונה בתנועה עצמה.
אחד התפקידים המרכזיים של השמאל הישראלי הוא להוביל את המאבק בשחיתות הפוליטית, מאחר שהשמאל כאידיאולוגיה, יותר מכל מפלגה אחרת, אמור לייצג ערכים חברתיים של צדק, שוויון, זכויות אדם וטוהר המידות. המאבק הזה בשחיתות הוא לא מאבק פוליטי, ולכן אסור ששיקולים פוליטיים יפריעו למאבק, וימנעו מתנועת השמאל לבצע את האחריות האידיאולוגית שמונחת על כתפיה. תנועת השמאל חייבת לכן לגנות בקול חד וברור את המעורבים בפרשת שלף ממחנה השמאל, לפחות באותו הקול שבו היא מגנה שחיתות ממחנה הימין, ואחריותם של אנשי ציבור מהשמאל לשחיתות, צריכה להיבדק באותה יסודיות שבה נבדקים האשמות כלפי אנשי ימין. העם מצפה לסטנדרטים גבוהים יותר של צדק מהשמאל, ולכן צריך לנהל מאבק ללא משוא פנים במושחתים, ולא לעשות הנחות למנהיגים רק בגלל שהם משתייכים למחנה פוליטי כזה או אחר.
ההתעלמות והשתיקה הרועמת של השמאל הישראלי, מהמסקנות המרכזיות של התחקיר שנעשה בעיתון הארץ על פרשת שלף, היא לכן בראש ובראשונה ירייה ברגל של התנועה, שתחזק את תחושת המיאוס כלפי השמאל בקרב מהעם. מדובר בשתיקה שמחזקת את הנטייה של השמאל להתעלם מהערכים החברתיים, שעליהם מתבססת האידיאולוגיה השמאלנית כולה, ולכן שתיקה זאת רק תורמת להתמוטטות של השמאל, שנמצא בכל מקרה במצב פוליטי לא פשוט.
מישהו בשמאל הישראלי צריך להחזיר את התנועה לערכיות הבלתי מתפשרת, שאמורה להיות דרכה, אחרת אנו נמשיך לראות את מגמת ההיחלשות של השמאלניות בציבוריות הישראלית.
