אתמול לקחו את אשת הרב. באה מכונית סובארו לבנה מודל 2004. ביקשו מאשת הרב להצטרף אל שתי נשים אשר שביס לראשן. מהרגע שנכנסה הרבנית אל האוטו, הוסטו הווילונות הכהים על החלונות ונסגרה נקודת האור. המכונית שעטה אל דרך לא נודעת... נשים שעמדו על המדרכה סיפרו אחת לרעותה על הרבנית שהלכה בדרך. הלכה והסתבכה. כמו סחרחרת הסתחררה הדרך, מושכת אותה פנימה בתנועות של בליעה. השמש מסתובבת סביב צירה והרבנית מסתחררת בסחרור מעגלי ממלמלת מילים לא ברורות כשהיא מביטה אל השמים בידיים פתוחות ומבקשת רחמים. פסוקים שונים ללא קשר יצאו מפיה והיא מוללה אותם מפיה אל לבה וגופה נע בקצב לא מוכר. כל ניע היה בסחרור מעגלי. עיניה העצומות וידיה הפסוקות לצדדים היו כמו ממטרה הנעה לצדדים כשהיא יורקת פסוקים לא מובנים לכל עבר.
ראש השנה בבית הרבנית היה חג כבוי. מישהו כיבה את מאורות הנפש והתריסים המוגפים ידעו לספר שבני הבית לא שם. הבית עמד מבויש ונבוך סגור על בריח. מרגע שנסעה הרבנית, נסעו בני ביתה בדרך הפוכה לקרובי המשפחה. היא לימין והם לשמאל.
בימין הדרך עוד דיברו הנשים אל לבה. איך שיצאה מהמכונית וראתה את שתי האחיות בלבן, התמלאה בבהלה ולא יכלה לזוז ממקומה. רגליה כיתדות חוברו לאדמה, כרסה המתה בתוכה כים גועש. שתי הנשים ניסו להובילה אל האחיות הממתינות אך עיניה כשל חיה פצועה חיפשו בבהלה מסתור ולא מצאו. "חנני אלוהים...ענני אלוהים...ארך אפיים ורב חסד...חנני". מלמוליה נמהלו עם צעקותיה.
בבית הזה, שהשקט בו דרוך כמו גבול פרוץ, ראיתי אותה כפותה למיטה עם רצועות עור עבות ולבי נכמר עליה. הרבנית לבית איזיקסון, מי היה מאמין שתגיע לפה. "השתבשה עליה דעתה והיא שומעת קולות והולכת אחרי הקולות והם נותנים בה אותות", אמרה אחת האחיות.
"איזה אותות?", אני שואלת.
והאחות מסברת את אוזניי: "פעם היא משה רבינו המוכיחה את העם על חטא העגל ופעם היא המלך המשיח שבא בימינו לגאול את עם ישראל... עוד מעט תשמעי אותה שהיא... היא המשיח... עוד מעט".
הלב נצבט ערב ראש השנה וכאב כזה נורא צובט לי את הנשמה. איזה חג זה בלי אימא מחנכת ומורה בקהילה גדולה? מה יהא על בני ביתה?
יומיים חלפו. הייתי כוננית. מצאתי את הרבנית על הרצפה מפזרת אותיות פסוקים במעגל. כל האותיות היו מסביבה, מאירות עיניים. "מי את?", שאלתי אותה. והיא הביטה אלי בעיניים מזוגגות ואמרה מילה אחת: "חוני".