בימים אלו, כאשר ראש הממשלה
בנימין נתניהו נפגש בשנית עם אבו-מאזן בשארם א-שייח ושוב בירושלים, אנו עדים בפעם המי יודע כמה לאי-היכולת של הפלשתינים לקבל את הסוגיות שהן זכויותיה הבסיסיות של מדינת ישראל, הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי והזכות של ישראל להבטיח את ביטחון אזרחיה. אי-היכולת - או ההגדרה הנכונה יותר היא אי-הרצון של הפלשתינים - מוכיחה פעם נוספת כי אין פרטנר. אין שותף בצד השני, אין רצון 'לעשות שלום' או במונח יותר ריאלי - להגיע להסדר מדיני.
מדינת ישראל הציבה בפני הפלשתינים ברירה - הכירו בישראל כמדינת העם היהודי. זוהי זכות בסיסית של כל עם. בעבר היה ויכוח על קיומו של 'עם פלשתיני', כולם זוכרים את האמירה של גולדה בזמנו 'אין עם פלשתיני'. אך אין זה רלוונטי לימינו, הפלשתינים היום הם עם, נרצה או לא, וברגע שקבוצה אתנית כלשהי היא בעלת מטרה משותפת, זה הפך ללא-מוסרי לומר כי 'אין אנו מכירים בעם פלשתיני ובזכותו להגדרה עצמית'.
כפי שאנו מקבלים זאת היום, אומנם רובנו באי-רצון, אך מקבלים, כך על הפלשתינים להכיר בזאת. החוק הבינלאומי קובע כי לכל עם זכות מוסרית להגדרה עצמית, אי-הרצון של הפלשתינים להכיר בזכות זו הוא בבחינת הפרה בוטה של החוק הבינלאומי והזכות המוסרית הזו.
אך אפשר להסתכל על הדברים גם בהיבט אחר... חישבו על כך - האם אנו באמת זקוקים לאישור רשמי על זכותנו לקיום? האם אנו באמת רוצים שאחרים יאשרו לנו את זכותנו על ארצנו ואת זכותנו לחיות ולהתקיים בה כעם? ודאי שהכל הוא משחק דיפלומטי, שני הצדדים צריכים להכיר זה בזה. אך עד היום ראינו כי לא עובדת השיטה הזו, לכן אולי ניתן להציע שיטה אחרת, יותר דיפלומטית ויותר מתחכמת. בשולחן המו"מ מציבים אמירה חד-משמעית - לא מוותרים על ההגדרה של הכרה במו"מ אלא פשוט לא מחכים לאישור או להסכמה, אנו רושמים כסעיף -
"כפי שלכל עם ועם יש הזכות למימוש ולהגדרה עצמית, כמו שאנו מכירים בזכותם של הפלשתינים, כך מדינת ישראל מוכרת כמדינתו של העם היהודי". בכך אנו רושמים סעיף עובדתי, לא סעיף הפתוח לדיון. והרי בלאו-הכי לא מסכימים הפלשתינים להכיר בזכותנו, כך שאין מה להפסיד.
גישה זו נראית בראשונה כמאיימת, שמא לא יכירו בנו כמדינת היהודים, אך בפועל היא מציאותית. חישבו גם על כך - מי שמבקש רשות להתקיים, שלא יתפלא כי ייתכן שלא יאשרו לו את הבקשה, כיוון שבקשות לא תמיד נענות בחיוב, אך עובדות שמציבים בשטח עומדות היטב מבלי שיוכלו לערער עליהן. מעבר לכך, הפרת זכות כלשהי, בין של יחיד ובין של עם, היא דבר לא מוסרי בעליל לעומת בקשת רשות כלשהי הפתוחה למחלוקת ולדיון.
עניין זה הוא גם עניין של כבוד בין העמים, ואולי בעיקר עניין של כבוד. אף מדינה אחרת בעולם איננה מבקשת ב'הכרה' לזכותה להתקיים. ומדוע אנחנו כן?! כאשר נציב את העובדה הזאת מול אויבינו, גם בשולחן המשא-ומתן, יידעו הם כי נושא זה אינו פתוח לדיון כיוון שהוא נושא עובדתי שאין לשנותו, זה מובן מאליו - זהו הסעיף הראשון במו"מ עימם,
"זוהי זכותנו והיא ברורה וגלויה. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, לא נאה לכם? נמשיך במאבק...".
