עמדתי במצפה התת-יומי שלי, המרפסת, ולפתע הזדקפו עיניי - ירח אדום! כיוון שבתקופה האחרונה עשו תבונתי וחושיי יד אחת נגדי ונסעו להם לאספמיה (אפילו גלויה לא שלחו משם; נראה שאין בכוונתם לשוב אליי במהרה), התקשיתי להאמין במראה עיניי וקראתי אל המרפסת זוג עיניים נוסף. "אכן ירח אדום", אישר הזוג ללא התרגשות. "לפי טולסטוי, זה מבשר מלחמה". "אני צריכה לעשות מחקר בשבילך? הרי את העיתונאית", נזפה בי למחרת רבקה השכנה, שחיינית אינטרנט בסגנון חופשי. "מתברר שביום שישי היה איזה מצב נדיר עם מאדים וכוכב שביט, ולכן נראו בשמיים שני ירחים, אחד רגיל ואחד אדום. זה קורה פעם במאתיים ומשהו שנה. היה לך מזל. לא יכולת להתקשר אליי, שגם אני אראה?" "גיליתי את זה בסביבות חצות, חשבתי שאת כבר בכוכב מאדים של החלומות", התנצלתי. "בגילי לא הולכים לישון מוקדם כל כך", תיקנה אותי רבקה. "יש כל כך הרבה להספיק וכל כך מעט זמן". תחושה מוכרת. יש כל כך הרבה לראות בערוץ המוזיקה מצו (mezzo), וכל כך מעט זמן ליירט את השפע המופלא אל הסלון. מעט זמן, כי מאז שהגיעה אליי טלוויזיה 34 אינץ' אני נאלצת ללחוץ על רצף של שבעה כפתורים כדי להדליק אותה, כאילו הייתה כספת בפורט-נוקס. "זו טלוויזיה או מעבורת חלל?", התקוממתי, אך הטכנאי סירב לגלות לי את הקפנדרייה, ואף הכחיש את דבר קיומה. וכיוון שהשלט-הרחוק הפך פתאום כלי הקשה תובעני, אני משתדלת לצמצם את מגעיי עימו לפעם ביום, כדי שלא אזדקק לאצבע תותבת בדמי ימיי. ואת הפעם ביום הזו כיף לבזבז על ערוץ מצו, המציף את קיתון עיתותיי בזרמי העילית של המוזיקה - קלאסיקה, ג'אז, אופרות. הפילהרמונית של ברלין מנגנת לכבודך מוצרט, ארוזה במיטב הסמוקינגים וישובה באַמפי מודשא ומטופח עד אחרון תבלולי עשביו, שכל השבילים בו משתפלים במדרגות אל הבמה, שם מבהיק טרומבון בזהב עתיק כאילו נחפר מתוך אתר ביזנטי. תלתליו של המנצח ניתזים ממנו כקפיצים, פניו מוכרות. נדמה לי שהצעיר הזה, שעיניו רושפות זיקים של מדויקוּת יצירתית, הוא ישראלי. מצו הוא גל פתוח של קווארטטים ופסטיבלים. באחד מהם, המלנכוליה דמוית החלום של שופן מפכה מהפסנתר אשדים אשדים ומצעפת את הנפש. חשבתי שרק ולדיסלב שפילמן מסוגל לנגן כך שופן, והנה, הביצוע של פסקל אמויאל קסום לא פחות. "כל מוזיקה שואפת לשתיקה", המתיק לאוזניי החבר של בת דודי, מוסיקולוג שנסע לטירה עתיקה בסקוטלנד לעשות דוקטורט על כלי עתיק ששכחתי שמו. הירח האדום היה פעם כנראה מוסיקלי מאוד, משום שכעת הוא שותק. אותה שתיקה של יום שישי שריבואות נרותיה הכבויים מנצנצים לכבוד השבת.