היו זמנים שבהם חטא נחשב ליותר מסוכן ממוות. לאנשים לא היה מספיק ידע מדעי על הטבע ועל מבנה המוח בשביל להתייחס להשלכות של המעשים שלהם על עצמם ועל אחרים במונחים שמוגבלים לתחום הפסיכולוגיה, וככאלה אין להם שום נגיעה ממשית בעולם שלנו.
יום כיפור הוא קדוש לא רק מבחינה הלכתית, אלא גם מבחינה הומאנית. כי הוא מהווה את אחד הביטויים המובהקים ביותר להתמודדות של היהדות עם בעיות מוסריות בלתי נמנעות שנוצרות בכל חברה. לכל אורך הספרות המקראית, היהדות הקדומה מגלה חשדנות כלפי יצר לב האדם, ובמיוחד כלפי החיה החברתית האלימה שמתעוררת בנסיבות חברתיות. הרצח הראשון וכל ההיסטוריה של הפשעים על אדמות מקבילה לפי התורה להתפתחות של התרבות ולחיי השכנות של בני האדם. אולם דווקא משום ההכרה של היהדות בסכנות שטמונות בטבע האנושי או החברתי, היא מדגישה היטב את החוקים והמצוות שבאמצעותם ניתן לקיים חברה של לבבות אנושיים בדרכים שהן הרצויות ביותר לקבוצה.
הסוגייה האתית שמייחדת את יום כיפור, היא כמובן המחילה שבין אדם לחברו. בחברות פאגאניות של העולם העתיק, יחסים בין בני אדם התבססו בעיקר על כוח, ולכן לא היה מקום לרעיון כזה. בקשת המחילה הייתה זכות יתר של החזק, או אולי תחבולה של החלש או של הבינוני. כך שהיא הייתה כמעט ריקה מתוכן מוסרי אצל החברות האחרות. אבל ביהדות, האופי המוסרי של הדת הוביל למצווה חברתית, שלפיה כל אחד שחטא כלפי חברו, מוכרח לבקש ממנו מחילה על חטא. החוטא והקורבן שווים מבחינה מוסרית, והחטא נוגע ישירות למי שסבל ממנו, ולכן רק הוא רשאי למחול עליו. אפילו האל הכל יכול אינו יכול למלא מקום של אדם פשוט שסבל מחטא כלשהו.
גם הדת הנוצרית אימצה לחיקה את ההיבט הזה של המוסר היהודי, אבל במקום לשמור על הטוהר המוסרי שלו, היא העדיפה להפוך אותו לקרדום מיסיונרי. במקום כפרת עוונות קהילתית בנוסח של יום כיפור, הנצרות המציאה את הסקרמנט המפורסם של הווידוי. שבמהלכו אדם שפניו מוסתרות פוגש כומר ומספר לו מה הוא עשה לצד שלישי ומבקש ממנו מחילה מתוקף סמכותו כנציג של הדת. לפעמים הכומר היה דורש מהמתוודה לבצע משימה כלשהי תמורת מתן המחילה. אבל באופן בסיסי, הרעיון הוא שהמחילה ניתנת לחוטאים בלי שהם אפילו יצטרכו לזכור את הפנים של כל הקורבנות ושל כל החטאים האפשריים.
למען האמת ההיסטורית, ההזדהות של הנצרות עם העולם התחתון הולמת את רוב ההיסטוריה של הכנסייה מימי הביניים והלאה. אבל דבר אחר לגמרי מרוב הבחינות, שאפילו הדעת לא סובלת, וזה המנהג המקומי בארץ הקודש הנוכחית, שבו יהודים ביולוגיים הופכים מחשב ביתי עם חיבור לרשת לכנסיות עם תאי וידוי וירטואליים. מעבר לבעיות הלכתיות שנובעות מהפעילות המסוימת הזאת, חשוב להבחין שמבחינה מוסרית בלבד, הצורה הממוחשבת הזאת של בקשת הסליחה מרכזת על המסך הקטן שלה את כל הצביעות וחוסר הצדק שאפשר למצוא בסקרמנט הווידוי, שלזכותו ייאמר שהוא שירת גם מטרות פוליטיות טהורות.
אז מה הבעיה בלהתוודות באינטרנט בעילום שם? בעיקר החלק שבו הכל נשאר אנונימי ואין שום קשר בין הדמויות של הסיפור, האמת ההיסטורית, או כל דמות אמיתית. הכומר היה לפחות יכול לתת לחוטא משימה שמתאימה לגודל החטא שלו. רמת הקושי של המשימה נעה בין להגיד פסוקי תהלים וללכת יחף מאנגליה לישראל ולמות בדרך. אבל באינטרנט אין משימות פיזיות, אלא בעיקר פינות ליטוף. לפעמים יש סימנים של כבשה שחורה שמנהל הפורום ינקה בסוף יום העבודה. עצם הבידוד של כל האנשים, הצמצום שלהם לכינויים עם טקסטים בלי נפח ובלי היכרות מתמשכת, הופכת את הווידוי בדרך הזאת לבריחה אגוצנטרית ופחדנית מכל מה שקשור למציאות. כל המשקעים שהיו לסיפור של הווידוי בזמן אמת נמסים וכל מה שנשאר זה תשומת הלב של המתוודה ממין זכר או נקבה מאנשים זרים. מה שמקל ומעודד מתוודים להקל על עצמם בצורה האנטי חברתית הזאת ולא להתמודד ביושר ובכבוד עם אדם אחר, אלא פשוט להסניף את משככי הכאבים האנונימיים האלה ולחכות עד שהכאב יעבור. כמו שמטפלים בכאב ראש או במצב רוח עכור.
במילים אחרות, הזולת כבר לא נתפס כבן אדם, אלא כתופעת לוואי שאין סיבה לגעת בה. החברה של התקופה שלנו מתפרקת ליחידים, אבל גם היחידים לפעמים ממשיכים להתפרק אחד בעיני השני, עד שהם הופכים לחלקיקים נייטרלים ומנוטרלים במהירות מבחינה אנושית וגם פיסית.
