בימים אלה עוסקים אמריקה והעולם כולו ביום השנה לפיגוע הנורא במגדלי התאומים בניו-יורק. לא נראה שאמריקה - והנשיא אובמה בראשה - והעולם כולו הפיקו את הלקחים הנכונים מאותו אירוע. אבל, לא רק יום השנה ל-11 בספטמבר ראוי לציון, אלא גם יום ה-13 בחודש זה.
ב-13 בספטמבר 1938 כתב ראש ממשלת בריטניה דאז, נוויל צ'מברלין, מכתב מפורט ל
מלך ג'ורג' ה-6. לאחר שהתייחס לנאומו התוקפני של היטלר בערב הקודם, ולאחר שהזכיר דוחות מודיעיניים מהימנים שקבעו כי היטלר כבר החליט לתקוף את צ'כוסלובקיה ולהמשיך מזרחה, הוא ציטט דיווח של הנציג הבריטי בברלין שמסר כי היטלר יהיה מוכן להסתפק בפתרון שיוצע לו בדרכי שלום עוד באותו חודש. על-רקע זה הציע צ'מברלין למלך, שהוא יעשה צעד דרמטי ומפתיע וייסע לפגישה עם היטלר במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה אנגלית-גרמנית לאחר פתרון הבעיה הצ'כוסלובקית. ההמשך ידוע: ועידת מינכן בסוף אותו חודש, הקרבת צ'כוסלובקיה והידרדרות למלחמת העולם השנייה. זו פרצה בספטמבר 1939.
55 שנים מאוחר יותר, ולאחר שלקח תוצאותיה של פייסנות כלפי רודן צמא-דם ויוזם מלחמה ושואה חייב היה להיות ידוע, ב-13 בספטמבר 1993, גרר שר החוץ פרס את ראש הממשלה רבין לחתימה על
הסכם אוסלו, במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה ישראלית-פלשתינית. ההמשך ידוע: "תהליך שלום", הידרדרות למלחמת אוסלו שפרצה בספטמבר 2000, והקרבת חייהם של כאלף וחמש מאות יהודים ואלפי ערבים. כל מי שלא היה שבוי בקונספציה ושלא הניח לעצמו ליפול למלכודת, לא היה צריך להיות מופתע מן הקשר בין "השלום" בספטמבר 1993 לבין המלחמה בספטמבר 2000.
בסתיו 2010 קיים ספק גדול אם העולם בכלל והעולם היהודי בפרט הפנימו את לקחי ה-13 בספטמבר השחור 1993. העולם הערבי מגבה את הסחטנות הפלשתינית, מדינות אירופה ממשיכות במדיניות הפייסנות כלפי משטרים מוסלמיים קיצוניים בתקווה חסרת-בסיס שרק יהודים יהיו יעדיהם ואירופה תוכל להמשיך לחיות לבטח כשהיא חסינה כביכול מפני הטרור, וארצות-הברית, למרות המהלומה שספגה וההצהרות הלוחמניות, ממשיכה להסס. ובישראל, למרות אזהרותיהם של אנשי המקצוע, נמשכת הנכונות למגעים בין הכבש לבין הזאב, שתוצאתם צפויה מראש.
בספטמבר 2010 יש להזכיר לראש הממשלה
בנימין נתניהו שהוא נבחר כדי להיות צ'רצ'יל, ולא כדי לאפשר לצ'מברלין להמשיך לשבור את ראשנו בקיר. צ'רצ'יל, כזכור, פעל למען הניצחון על אדולף היטלר: ללא משא-ומתן מולו תוך כדי המלחמה; ללא משא-ומתן איתו אחרי המלחמה; ללא "אופק מדיני"; בלי לשלם לו דמי חסות בצורת מחוזות אנגליים; בלי לספק לנציגיו במה תקשורתית במהלך המלחמה; בלי ששרים, חברי פרלמנט בריטיים ו"גושי שלום" למיניהם התרועעו עם האויב בזמן המלחמה; בלי להניף את דגל צלב הקרס מעל מעונו.
שוב ושוב ספטמבר מתגלה כספטמבר השחור. לקראת תשע"א יש לקוות שהפעם יפנימו האנושיים והמפוכחים באמת את לקחי העבר. עצם המחשבה על החלפת החזון הציוני ב"חזון שתי המדינות" פירושה חוסר אמינות וחוסר עקביות במלחמה בטרור. תרומתה ההכרחית של ישראל הן למאבק בטרור והן לשלומה ולביטחונה צריכה להיות סילוקו הסופי של רעיון המדינה הפלשתינית ממערב לירדן. מדינה פלשתינית בלב ארץ ישראל היא המכשול האמיתי לשלום. בבחירות האחרונות קבע הבוחר הישראלי מה הכיוון הנכון בעיניו: לצאת מאוסלו ולחזור לעצמנו.
נתניהו אומנם נדרש להכרעות קשות, אבל לא כאלה שהשמאל הקיצוני והתקשורת מצפים ממנו. הוא נדרש לנתק את הקשר השקרי שנוצר בין שלום לבין מדינה פלשתינית ממערב לירדן. לא ניתן גם לרצות שלום וגם להקים את המתכון לחיסולו ולחיסולה של מדינת היהודים. זהו מבחנו העליון של נתניהו ב-13 בספטמבר 2010: להתנתק מן המדרון המסוכן שאליו הובלה ישראל ב-13 בספטמבר השחור 1993. וקודם כל, עליו להפסיק את ההקפאה הגזענית ולחדש את הבנייה היהודית במלוא היקפה. זהו מבחנו המיידי. זו המסקנה שאליה הוא חייב להגיע ביום הכיפורים תשע"א. זו ההחלטה הקשה מחויבת המציאות.
